הפוטש שלנו

כאשר נכנס אביחי מנדלבליט לתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, הוא הצהיר שמשימתו היא לאפשר לדרג המדיני לבצע את מדיניותו במסגרת החוק. רק במקרים נדירים, הוסיף, צריך לומר שמשהו אינו חוקי – ואז חובתו של היועץ היא להמליץ בפני הנבחרים כיצד כן יוכלו ליישם את רצונם. מנדלבליט חזר על כך עוד מספר פעמים, והדברים בהחלט היו ערבים לאוזן. לא רק שהם נכונים בתכלית, אלא שהם גם היוו מהפכה של ממש בחשיבה. מנדלבליט גם עשה זאת, למשל כאשר העלה הצעת פשרה בנוגע לשימוש במקוואות לאחר שקבע, כי לא ניתן להגביל את השימוש בהן לטבילה על-פי ההלכה. אולם במבחן הגדול הראשון שלו – דומה שמנדלבליט מיישר קו עם ההתנהגות הפסולה של קודמיו. השבוע הוא הודיע, שהצעת החוק להסדרת התנחלויות כמו עמונה איננה חוקתית ולא תעמוד במבחן בג"ץ. בסוגריים אעיר, שאינני מבין מדוע: מדובר שם על מתן פיצוי נדיב לתובעי הבעלות על הקרקעות; אם למדינה מותר להפקיע, מדוע שלא תוכל לכפות מכירה? אבל זה כאמור בסוגריים. העיקר הוא, שמנדלבליט אמר זאת – ולא יסף. בניגוד להצהרותיו המוקדמות, הוא לא הציע לשרים דרך בה כן יוכלו להימנע מהריסת עמונה ודומותיה. בדיוק כמו שאוהבים בכירי הפרקליטות לדורותיהם, מנדלבליט הציב בפני הממשלה תמרור "אין כניסה" והלך לדרכו. האם גם מנדלבליט שכח שהוא יועץ משפטי ולא מחליט מדיני?

כמה שעות אחרי דבריו אלו של מנדלבליט, פרסם משרד האוצר תזכיר חוק להקמת ועדה ליציבות פיננסית. יהיו בה עשרה חברים, כולם פקידים בכירים, וההצעה מדגישה שאחד מיסודות עבודתה יהיה הימנעות מלחצים פוליטיים. הוועדה הזאת, בראשות נגיד בנק ישראל, תקבע האם יש סיכון פיננסי מערכתי ולמעשה תכפה את הדרכים לטפל בו. היא רק תדווח לראש הממשלה ולשר האוצר, לא תקבל מהם הנחיות. והכי יפה: אם המשבר יתרחש בכל זאת – מודגש שאין זה מתפקידה של הוועדה לטפל בו. צריך לקרוא את התזכיר הזה כדי להאמין, אבל זה בדיוק מה שנאמר בו: הפקידים יקבלו את כל הסמכות בלי לשאת בשום אחריות. הם יעשו מה שירצו ומתי שירצו, אבל אם זה יתפקשש – הם יצעדו אחורה וישאירו לדרג המדיני את ההתמודדות עם המשבר, שאותו הם עצמם לא הצליחו למנוע. נותרה רק תקווה קלושה, שהשרים או חברי הכנסת יתקוממו ויבהירו: אנחנו הנבחרים, אנחנו נושאים באחריות ולכן אנחנו גם נחזיק את הסמכות. אבל, כאמור, זו תקווה קלושה בלבד.

לפני מספר שנים קראתי בתוכנית העבודה השנתית של משרד הביטחון, שהוא רואה את ייעודו העיקרי במתן מענה לצרכיו של צה"ל. במילים פשוטות: הדרג הצבאי דורש, הדרג המדיני מקיים. השבוע בדקתי האם הדברים עדיין בתוקף. התשובה היא: כן. אולי לא באותן מילים, אבל בהחלט באותה מנגינה. "עיקר הפעילות של משרד הביטחון מתבצעת מול צה"ל כ'לקוח עיקרי'. הצבא מעלה דרישות מוגדרות המחייבות את משרד הביטחון להיענות לאתגרים במקצועיות רבה, תוך עמידה בלוחות זמנים בתנאים משתנים", אומר המשרד באתר שלו. ועוד: "על-פי חלוקת סמכויות העבודה בין הצבא ומשרד הביטחון, צה"ל אחראי לדרישות המבצעיות והטכניות ולהקצאת התקציב. לעומת זאת, משרד הביטחון עוסק בהיבטי הרכש, בהיבטים הכלכליים-מסחריים, בניהול המימון ובתשלומים וכן בתשתיות המדיניות, התעשייתיות והלוגיסטיות". זה ברור כשמש: צה"ל מבקש ומשרד הביטחון נענה. צה"ל דורש תקציב ומשרד הביטחון מארגן לו אותו. צה"ל אומר מה הוא רוצה ומתי ומשרד הביטחון מסדר את זה. חיפשתי ושבתי וחיפשתי משהו שירמוז לכך שמשרד הביטחון בפרט והדרג המדיני בכלל נותנים את הפקודות וצה"ל מבצע אותן. לא מצאתי. חיפשתי ושבתי וחיפשתי משהו שירמוז לכך שמשרד הביטחון מבצע ביקורת על התנהלותו של צה"ל. לא מצאתי. לזה קוראים: שתיקה רועמת. או אם תרצו: שתיקה שאומרת הכל.

אחת הדרכים הבולטות בהן השתלטו הפקידים על חיינו הציבוריים, היא ועדות המינויים וועדות האיתור למיניהן. באדיבותו של בית המשפט העליון, נוצר מצב בו הנבחרים כפופים ל"המלצות" של ועדות אלו, שתמיד כוללות רק פקידים ושתמיד מציעות רק מועמד אחד. ואין אף מילה של הגזמה במשפט הקודם; זהו תיאור מדויק לחלוטין של המציאות. כך נאלצים שרים וראשי ערים למנות לתפקידים בכירים את מי שהפקידים רוצים, ולא את מי שלדעתם הכי מתאים ואת מי שהכי נוח להם לעבוד איתו. המטרה של התהליך היא למנוע פוליטיזיציה של השירות הציבורי, אבל יש כאן הרבה מאוד דמוניזציה חסרת יסוד. מדוע שיהיה אסור לנבחר למנות את האדם שמסכים איתו ושיוכל לבצע את מדיניותו? ואם חוששים מפני מינוי של אדם שאינו עומד בתנאי סף – ניתן להחיל על כל המינויים הבכירים את הנוהל של ועדת טירקל, כך שיהיו ועדות שיבחנו בדיעבד, על-פי קני מידה ברורים, האם האיש שהתמנה ראוי או לא. כדאי להזכיר את דבריה של השופטת המנוחה מרים בן-פורת, שבתפקידה כמבקרת המדינה הייתה חלוצת המאבק במינויים פוליטיים. כשם שאין לקדם בשל זיקה פוליטית, אין לפסול בשל זיקה פוליטית – אמרה. בן-פורת הבהירה שהיא אינה מתכוונת לכך ששר ממפלגה א' יפסול מועמד ממפלגה ב', אלא לכך שאין להגיע למצב בו השר לא יוכל למנות את איש מפלגתו רק משום שהם מאותה מפלגה. אם האיש הזה מתאים מקצועית – אין שום סיבה שלא למנותו. ואני אוסיף: אדרבה, אם הממונה והמתמנה רואים עין בעין – הציבור רק ירוויח מעבודתם ההרמונית.

הנה עוד דוגמה מהשבוע האחרון לטירוף המערכות בו אנו חיים. מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר, סיכם עם יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, שסגירת רשות השידור תידחה ביותר משנה. שר האוצר, משה כחלון, אמר שהופתע לשמוע זאת. הבנתם? השר שצריך לדאוג למימון לרשות הגוועת, לא ידע שפקיד הגיע לסיכום מרחיק לכת שמשמעותו תקציב של עשרות ואולי מאות מיליוני שקלים. אולי פילבר דיווח לשר הממונה עליו, בנימין נתניהו, ואולי לא; מה שבטוח הוא, שכחלון – שכאמור יש לו נגיעה ישירה לנושא – שמע על זה מהתקשורת. רק במציאות שלנו, יכול להרשות לעצמו עובד מדינה, בכיר ככל שיהיה, לקבל החלטות מבלי לקבל את אישורו של שר ואפילו מבלי לדווח לו.

כל כך התרגלנו למצב המטורף שבפסקאות הקודמות, עד שאנחנו לא מבינים עד כמה הוא סותר את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה. כן, יש פוליטיקאים ויש להם שיקולים פוליטיים. ככה זה עובד בדמוקרטיה. וכפי שאמר וינסטון צ'רצ'יל: דמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר, חוץ מכל השאר. אז עם כל מגרעותיה, היא עדיפה אלפי מונים על פני כל סוג של דיקטטורה – כולל דיקטטורה של פקידים. כאשר קם מישהו, נניח איילת שקד, ומדבר בקול רם על החזרת המשילות, על מתן אפשרות לנבחרי הציבור לעשות את מה שנשלחו לעשות, על השבת מאזן הכוחות בין הנבחרים לבין הפקידים למצבו הנכון – מיד מתנפלים עליו. מי שרוצה לחזור ליסודות הדמוקרטיה, מותקף כמי שמבקש להרוס את הדמוקרטיה. מי שמזכיר שנציגי הציבור הם חברי הכנסת והשרים ולא הפקידים, מושמץ כמי שרוצה לפתוח את הדלת בפני השחיתות. בהקשר הזה כדאי להזכיר, שפקידים ועובדי מדינה נתפסו בעבירות שחיתות בדיוק כמו פוליטיקאים. כלומר: אין שום חזקה לכך שמי שמתמנה, הוא נקי כפיים יותר ממי שנבחר. אם כבר, אז אולי ההפך הוא הנכון: הנבחרים יודעים שהם עומדים כל העת למבחן הציבור, בעוד שאת הפקידים כמעט איש אינו מכיר. חוץ מזה, אני אישית מעדיף דמוקרטיה עם נגיעות של שחיתות על פני דיקטטורה שמתיימרת להיות טהורה. ראשית, משום שכל דמוקרטיה עדיפה על כל דיקטטורה. שנית, משום שדיקטטורה הופכת במהירות עצומה לשלטון המושחת ביותר, ויש אין-ספור דוגמאות כאלו גם כיום. ודיקטטורה של פקידים, גם היא דיקטטורה.