בשבוע שעבר הלך לעולמו הגאה הראשון במדינת ישראל והשבוע התקיים בירושלים מצעד הראווה של הגאים כביכול. לפני שנגיע לשאלה במה בדיוק יש להם להיות גאים ומה התועלת שהם מצפים להפיק מהפגנת גאוותם בפומבי ובקולניות, נתבונן מעט בהקשר האקטואלי, בהוראה של פרשת השבוע בנושא שלשמו התכנסנו. הפרשה מתחילה בפסוקים הבאים (במדבר כה): [י] וַיְדַבֵּר ה', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [יא] פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. הרקע לדברים (פרק כד): [א] וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. המתירנות של בנות מואב קרצה להם ומיד נמצא מי שהפך את העניין לאידיאולוגיה.
אידיאולוגיה שטותית משתקת הבאנו בעבר את דברי חז"ל כי "שִּטִּים" זה מלשון שטות וסטיה. ושיעור הכתוב הוא שנכנסה בעם רוח שטות וסטו לכיוון בנות מואב. אז כל עוד היה מדובר בסטיה, ההתמודדות אומנם קשה אבל היא מתנהלת בתחום הטבע האנושי ויש סיכוי סביר לנצח. אבל כאשר צובעים את הסטיה בגוון אידיאולוגי, נהיה מסובך עד בלתי אפשרי להתמודד. וזה מה שקרה באירוע שלפנינו: [ו] וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; הוא לא היה מוכן להסתפק במעשה עצמו, היה חייב לנופף בו. הוא היה גאה. אידיאולוגיה, כבר אמרנו? ועם זה הם לא יכלו להתמודד: ...וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וממש באותה שעה המגפה מכה בעם. השאלה היא רק מה הקשר?
גבול הסובלנות משה ידע בדיוק מה הקשר, אבל לנוכח ההתרסה הגאה נעתקו מפיו המלים. מה שנשאר לו זה לבכות. הגאים טענו שאין קשר ויש רגלים לסברה שחכמי העם הסכימו עימם. אבל לפינחס הקשר היה ברור, הוא ראה אותו: [ז] וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; ראה את המעשה ואת הקשר בינו ובין התוצאה. ...וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. [ח] וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; מעשה קיצוני ביותר שאינו מהווה הוראה לדורות, אבל התוצאה נראתה מיד: ...וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ועדיין היו מי שגינו את פינחס על מעשהו הנמהר. טענו כלפיו שהוא סתם רוצח. שאינו סובלני כלפי דעות שונות משלו ולכן התפרץ.
אין במה להתגאות עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו העיד כנ"ל: פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי... הוא נכד של אהרון הכהן שהיה "אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" כאמור בפרקי אבות (פרק א) וממנו ירש את אהבת
ישראל שלו. הוא לא שנא את הסוטים, הוא רק שנא את הפיכת הסטיה לאידיאולוגיה, מהלך שבהכרח גורם נזק חמור לכל חברה ולעם ישראל בפרט. אנחנו הרי מכירים סטיות שונות בהתנהלות האנושית, חלקן נסבלות וחלקן פחות. חלקן מזיקות רק למי שנגוע בהן וחלקן עלולות להזיק גם לסובבים אותו. אבל זה נכון רק כל עוד אין מנופפים בגאווה בסטיה, כל עוד אין הופכים אותה לאידיאולוגיה, כי זה כבר הופך אותה למפגע חברתי.
מסכן מי שאומר אמת בסיפור של פרשת השבוע, הקב"ה מתערב וחושף מיד את האמת, שהשלמה עם מציאות שבה משווקת אידיאולוגיה של שטות, מסכנת את עצם קיומו של עם ישראל. שאלמלא מעשהו הנועז של פנחס, עם ישראל היה נגמר במגפה ר"ל. אבל אצלנו עדיין לא הפנימו את הרעיון. אצלנו התקינות הפוליטית מחייבת להכיר בכל סטיה ואף לתת לה מקום של כבוד (ואפילו "העדפה מתקנת") לצד המיושנים שצועדים בנתיב המרכזי. ואוי לו למי שמעז להשמיע דעה נגד המגמה הזאת; כל אלה שיצאו בחירוף נפש להגנתו של סגן הרמטכ"ל שמזהה פה תהליכים נאציים, וגם חלק מאלה שהסתייגו מכושר הזיהוי שלו, תוקפים את המסכן גלים גלים. טוב, הם רואים לעצמם חובה להציג עצמם כנאורים.
ביטוי של תהו ובהו אבל לא נאורות יש פה, רק חושך שמהווה מצע מצויין להתפתחות תהו ובהו, כפי שהראינו ברשימה הראשונה לפרשת חוקת. כך זה בנוגע למה שמכנים (בטעות) מצעד הגאווה וכך זה בעוד כל מיני סטיות. כגון נישואי תערובת בין יהודים לגויים, תופעה שהמתנגד לה זוכה לכינוי "חשוך" ו"גזען" או הכרה בנישואין חד מיניים. אלה חריגות קשות מהסדר האלקי שהתורה מלמדת אותנו והחריגות האלה מובילות בהכרח לתהו ובהו. העולה מדברנו עד כאן הוא שהבעיה האמיתית היא לא במי שדיברו נגד המצעד או נגד הצועדים. הבעיה האמיתית היא שהצועדים, כולל נספחיהם, תוקפים אותנו, מוליכים אותנו לתהו ובהו. והאידיאולוגיה שלהם, היא עצמה אחד הביטויים הברורים של תהו ובהו.
