הפעם החלטתי לוותר על מאמר מנומק לפרטים, שיתמודד עם אוסף הטיעונים החוזר על עצמו לעייפה, בדיוני-סרק בדבר הצורך לגלות יוזמה למו"מ עם שכנינו ו"להגיע לפתרון הסיכסוך". שתי הטעיות חוזרות ונשנות בקריאות אלו: ישראל היא החזקה ולכן עליה לגלות יוזמה ו"נדיבות" (כלומר: ויתורים); די ברצון ישראלי לשלום בכדי להשיג שלום.
הדיונים הסטנדרטיים משקפים למעשה שלוש עמדות: א. קבלת התביעה הערבית להסדר עתיר ויתורים, סביב רעיון גבולות 67' כנקודת מוצא לגבולות הביטחון - גישת השמאל. ב. היפרדות מהפלשתינים בהסכם כנ"ל "מינוס", בדרך של הסכם או בדרך של מהלך חד-צדדי, שעיקרו היערכות ישראלית מנוונת באיו"ש, עם הפרדה פיסית חדה (גדר מסיבית) בין הצדדים. שני הניואנסים המרכזיים במהלך הם: סיפוח גושי ההתיישבות וירושלים (ללא השכונות הערביות המזרחיות) לישראל - גישת המרכז והשמאל המתון. ג. סיפוח איו"ש לישראל, עם שלוש אופציות להסדרי אוטונומיה בגושי הישובים הערביים הגדולים - חברון, השומרון, ירושלים ויהודה - גישת גוש הימין. קווי התיחום אינם מדויקים, ולכל וריאציה יהיה במישאל-עם, שיתבקש לאשר את המהלך, הרכב תומכים שונה.
טענתי היא שכבר הוכח בניסיונות רבים בעבר, שאין בצד השני פרטנר לאף אחת מגירסאות אלה. לכן:
רק מהלך ישראלי חד-צדדי יאפשר שינוי ממשי של המציאות. רק לגוש הימין הכוח הפוליטי לבצע מהלך מדיני-צבאי שלם שיהיו בו גם גבולות ביטחון, גם שמירה על ההתיישבות וירושלים בריבונות ישראל וגם אופציה עתידית להסדר אזורי פדרטיבי. העמדות הערביות מקובעות כבר זמן רב מאוד מתוך הנחה שהזמן פועל לטובת הערבים. בכדי לגרום לשינוי בעמדות אלה, דרושה טלטלה שתערער הנחת-יסוד ערבית זו.
מתוקף המהלך הישראלי, בשל התפתחויות אזוריות או בהשפעת שני הגרומים גם יחד - ייתכן מהפך בחשיבה הערבית, שיגדיל את הסיכוי לשינוי העמדות המסורתיות השליליות לגבי השתלבותה של מדינה יהודית באזור, במסגרת של הסדר מדיני כולל.
בכדי להמחיש את הדברים, הבאתי להלן 15 שאלות, שמטרתן לעורר חשיבה לגבי סוגיות-יסוד העומדות בבסיסו של כל הסדר; משמע: ללא הסדר המקיים את ביטחון ישראל ואופיה הלאומי לא ייתכן פתרון יציב ואחראי. כל קורא מוזמן לספק לעצמו, בכנות ובהתבסס על העובדות והמציאות הידועים לנו, את התשובות. בטוחני שמסקנותיהם של הקוראים תהיינה דומות מאוד, אם לא זהות, לשלי.
בוחן ישימות 1. לשם מה דרושים לנו "תרגילים" של הונאה עצמית, או משחקי-שחמט מדיניים חד-צדדיים עם עצמנו? היכן כאן התבונה המדינית וחכמת ניהול המו"מ? - שהרי כך היה גם בעבר.
2. האם יכול מישהו להסביר ולנמק מדוע אנו סבורים לפתע, שהערבים בכלל והפלשתינים בפרט, באמת רוצים בשלום? מהם הסימנים המשכנעים לכך? - דיבורים, עמדות נוקשות וקשיחות, אולטימטום כתנאי לשיחות או להסדר; את כל אלה כבר ראינו.
3. לאן עשוי להוליך אותנו תהליך שגוי שמושתת על הנחות שאין להן אחיזה במציאות? - את תוצאות אוסלו כבר ראינו.
4. מדוע אנו צריכים להסכים להתחיל מו"מ מקווי הפסקת האש של 1949 (4 ביוני 1967), ולא לחזור בדיון לנקודת המוצא של "הצהרת בלפור" ואישור חבר הלאומים, כיסוד הלוגי-משפטי המקורי, בשילוב עם המציאות כעובדה היסטורית? כלום לא סביר יותר להתחיל משם את חידוש הדיון על חלוקתה של הטריטוריה המכונה "פלשתינה", בין "התנועה הלאומית היהודית" (הציונות) לבין "התנועה הלאומית הערבית", יהיה שמה אשר יהיה?
5. מיהו הגורם בצד השני
שמסוגל ורוצה להוביל את התהליך היישומי של הקמת מדינת "כאילו" פלשתינית, ולערוב (במה?) לקיום התחייבותיה כלפי ישראל, כאשר תתברר לשני הצדדים טיבה האמיתי של אותה מדינה?
6. מה גורלה של רצועת עזה בהסדר בכלל ובהסדר הביטחוני בפרט? מדוע שתסכים ישראל לכביש חוצה נגב בשליטה ערבית?
7. עד כמה "רגישים" או "גמישים" התרחישים שבהם אנו עוסקים ועליהם אנו מבססים את הנחותינו וציפיותינו,
לשינויים מדיניים מהותיים בירדן או במדינה שכנה אחרת, או יכולים להיות סיבה ומחולל שלהם?
8. מי יהיה "שוטר העולם" ביישום הסכם כזה על כל שלביו, וערב לביצועו (אחרי עידן אובמה...)? ומי היה סומך על אובמה עצמו בכגון זה?! מי עתיד לממן את הוצאות העתק של תרגיל כל כך מורכב, יקר ולוטה בערפל?
9. כיצד מונעים
בפועל-כניסת מאות-אלפים ואולי מיליוני "פלשתינים", אמיתיים ומדומים, מכל קצווי העולם, לתחומי מדינת הננס החדשה, ואת הפיכתה לסניף "
דאעש" הפרטי שלנו? - גדר, כבר ראינו, אינה פתרון.
10. מה יקרה לערביי ישראל בעקבות הסדר בלתי-שקול ובלתי אחראי באיו"ש בנתונים הבאים: א. התהליך "יצליח" והם ישאפו להצטרף אליו באופן פעיל? ב. התהליך "יכשל" והם ירתמו בהמוניהם לנסיונות אמוציונליים, נואשים, להציל את "החלום" הקורס ויתחולל מאבק "הכל בכל" בכל שטחי א"י המערבית בתמיכה עם או בלי תמיכה מבחוץ? כיצד תתמודד ישראל במצב זה עם הא-סימטריה הדמוגרפית היהודית-ערבית באזור?
11. איך נראה ציר הזמן של המאורעות בהינתן: א. כשלון מוקדם במהלך המו"מ? ב. כשלון מאוחר, לאחר שהסתיימו תהליכי היישום העקריים והשליטה על שטחים נרחבים עברה לידי הערבים? ג. התמוטטות ההסדר 5 עד 10 שנים לאחר תום המימוש הפורמלי המלא שלו? (בהנחה שטעינו, או נכנענו ללחץ ההיסטריה, והסכמנו ללוח זמנים קצרצר של תהליך היישום).
12. מהם תנאי סף הכרחיים מבחינת ישראל
לחתימת הסכם (להבדיל מכניסה למו"מ)? מי יקבע אותם, וכיצד?
13. היכן וכיצד משתבץ בתהליך העקרון החיוני של הדדיות היחסים במובן של: "יתנו- יקבלו"; "לא יתנו - לא יקבלו"?
14. כיצד תערך ישראל להגנה אם כוחות אירנים, או עירקים-סורים בפיקוד אירני, יתייצבו על קווי הגבול צפוני והמזרחי של ירדן, מתוך כוונה לפלוש מערבה ולאתגר את ישראל לא רק בטילים וארטילריה, אלא גם בכוחות יבשה משוריינים וממונעים (בעוד 5, 8 או 10 שנים)?
15. ... והיכן כאן "העולם הערבי"; מהן תרומותיו לפתרון, בהינתן שהוא בעצם מחולל המשבר והגורם "המחזיק אותו בחיים" כבר קרוב ל-100 שנים?
אחרי כל אלה, האמנם הבעיה היא פרטנר בצד השני, או אולי אלה הפרטנרים החסרים בצד שלנו?