חופש העיתונות ועיתונות חופשית הם תמיד שניים ולעיתים מבורכות אחת. חופש העיתונות מעניק למו"ל ולעורכים ולבעלי הטורים והכתבות מעמד של בני חורין. הם כפופים רק לאתיקה העיתונאית, מוגנים מלחצים של בעלי שררה ועניין כוחניים, ופועלים באקלים משפטי ידידותי לחירויות כולן. הדברים פשוטים.
עיתונות חופשית הוא מהות מורכבת יותר. לעיתון, לכל עיתון באקלים של חופש העיתונות, יש אגנדה. יש והיא ליבראלית. יש והיא שמרנית. יש והיא דתית. יש והיא פוליטית. אפילו אין לה אגנדה - בפועל יש לה. היא לא סמויה. היא מוצהרת. היא ניכרת גם במה שהיא מפרסמת גם במה שמונח בפח עד שאפשר לומר עליה כשם שאין פניו של עיתון אחד דומה לפני עיתון אחר כן אין הפח של העורך האחד דומה לפח של העורך מנגד.
עיתונות חופשית שואבת את הלגיטימיות שלה מן האתיקה העיתונאית המחייבת את העיתונות החופשית, אבל אתיקה זאת אינה פורשת את אדנותה על הדעות. היא אינה בוחנת את האיזונים בין פרטי ידיעות המעודדים עניין על-פי האגנדה אלא שומרת מכל משמר שכל ידיעה וידיעה מתפרסמת תראה אור רק לאחר שנבחנה על-פי אמות מידת האמת האפשרית. העיתונות החופשית תומכת במי שהיא בוחרת לתמוך בו ואינה תומכת ביריביה לאגנדה ואין האתיקה העיתונאית רואה בכך כל פגם, אולם היא מקפידה לדרוש דרך ארץ, כבוד הדדי, ניטרליות לחלוטין בכל מה שנוגע לגוף הדעה אבל זועמת לנוכח פגיעה בגופו של בעל הדעה. זה מורכב. העיתונות החופשית אינה יכולה לחיות את המורכבות הזאת במציאות בה חופש העיתונות תלוי על בלימה. אך אף על-פי שהא בהא תליא, אין הא שווה להא.
פועל יוצא מעיון תמציתי זה הוא כי פגיעה בחופש העיתונות מאיימת על העיתונות החופשית ובעקבותיה עלולים לקרות שתיים או שלשו רעות. האחת היא כמובן שהאתיקה העיתונאית תיתבע להתערב גם בדעות, כי דעה לגיטימית בעולם של חופש העיתונות עשויה להיות בלתי לגיטימית בעידן בו חופש העיתונות הוגבל או חוסל.
הרעה השנייה היא כי העיתונות שאינה חופשית תיהפך ללוחמת מלחמה המרחיקה אותה מן העיתונות לשמה ומקרבת אותה לפוליטיקה. בעולם בו אגנדות שונות מקובלות כולן, הן פורחות כולן, אבל בעולם הקורא תיגר על חופש העיתונות קוראת אגנדה דחויה תיגר על אותו עולם והעיתון כולו נעשה פחות אמין, יותר פוליטי או אידיאולוגי ובין מאבקו צודק בין לא - הוא מאמץ ממד שיש בו מן הפמפלטי שהוא לעולם לא אמין.
והסכנה השלישית היא כמובן בברירת האנשים והנשים המפרנסים את העיתון בעבודתם. חופש העיתונות מבטיח את חופש העיתונאי. עיתונות חופשית תלויה בכך. אבל באבוד חופש העיתונות יאבדו עימו גם העיתונאים החופשיים ליצור מכוח המקצועיות הבלתי תלויה שלהם ויקורבו עיתונאים שיתאימו עצמם לאקלים השליט החדש. זאת רעה קשה.
חופש העיתונות תלוי בשררה. זאת, בארץ דמוקרטית, לא תודה לעולם כי היא מגבילה את חופש העיתונות. מעורבותה תהיה תמיד מעורבות המוצהרת כמעורבות המבטיחה חופש עיתונות לעילא ולעילא, מבוצר, משומר על-ידי רגולציה שאינה רוצה אלא יותר ויותר חופש עיתונות. העיתונות החופשית לא תצליח להיאבק במגבילי חופש העיתונות כי היא תוקע כעיתונות הלוחמת בחופש העיתונות. זה לא אבסורד. זאת מציאות אבסורדית, אבל מציאות. על כן נראה לי בעוניי כי החזית היא לא עיתונות חופשית אלא קורא חופשי, צופה חופשי, מאזין חופשי. המאבק על עיתונות חופשית בעידן בו קיים איום מוסווה או גלוי על עיתונות חופשית ראוי לו להיות מאבק על זכותו של הקורא להיות בן-חורין, להיות חופשי לצרוך מוצר אמין, העונה לערכי
חופש המידע, הרואה בציבור יעד לא משאב. זה לא קל. בעולם הכלכלי ציבור הוא גם יעד גם משאב. בחברה אידיאלית הוא מכבד את האופה כי האופה מבטיח את לחמו והאופה מכבד את הקונה כי הקונה מבטיח את מטה לחמו שלו. בחברה בה הצדק נעשה שחקן נוכח תמיד על הבמה אבל הטקסט שלו לא נשמע - רואה האופה שאי-אפשר בלי לחמו כמי שרואה באוכלי הלחם משאב שישלם ויהי מה להשביע את האופה. אין בין לחם ולבין עיתון הבדל של מהות. עיתונות שלא רואה בקורא אלא משאב לקידום מכירותיו או עמדותיו או מחויבויותיו הפוליטיות היא עיתונות שהאזרח בן החורין נבגד על ידה, ועל כן - במאבק הכפול על חופש העיתונות ועל עיתונות חופשית ראוי להוסיף מאבק שלישי מפורש, חופש הקורא בן החורין.
