בשנים האחרונות, בעיקר מאז הבחירות לפני כשנתיים, נפלטו מיני שדים, שהסתופפו עד אז, באורח פלא, בבקבוק אחד, אל אוויר הארץ המיוזעת שלנו. הם מתרוצצים עכשיו בינינו, כשהמדיה החברתית, לפיה כל ממזר מלך, מספקת להם במה מכובדת ולגיטימית. אני בספק אם ניתן יהא להחזירם אל הבקבוק ממנו יצאו, ובוודאי שהם לא ינטשו את הפייסבוק. אני גם לא בטוח כלל ועיקר שיש להחזירם לשם. ירצו יחזרו, לא ירצו לא יחזרו. ראש וראשון ובכיר השדים הללו הוא השד העדתי. תהיה זו טעות אם נייחס את היווצרות השד הזה וכליאתו במשך שנים רבות בבקבוק המציאות הישראלית, שהיה עשוי זכוכית משוריינת, בלתי עבירה, בלתי שבירה, לפער בין העדות. ראשית, הפער המיתולוגי הזה הולך ומצטמצם. ושנית, השד העדתי הוא קודם כל ייצור מלאכותי. מעשה ידי אדם. הוא תוצאה של העדר רגישות. של התנכרות. של מפגש, לא תמיד חם ומחבק, לעיתים אלים, פוגעני, בין שתי תרבויות, מלאות ושלמות כל אחת עם עצמה ומעצמה. אלא שהיום הן בחזקת חוטאות אחת כלפי רעותה, בשדים/חטאים של קוצר רוח, של זלזול. של התנשאות, ובעיקר, היום, בראיה היסטורית, גם בחטא של זלזול בחכמת המעשה. זלזול המכוון אל אלה שעסקו במלאכה הגדולה של הקליטה, ולעיתים, אומנם רק לעיתים, לקו גם בחטא של... טפשות.
זכינו בתקופתנו, לקיבוץ גלויות היסטורי. זו עובדה. גם אם הכעס רב, אין להתכחש לכך. קיבוץ הגלויות שנוצר כאן, ולא במליצה, היה והינו מעשה מופלא, גם נס אמיתי, שאיגד את עם ישראל רובו ככולו, מחדש בארצו. כאשר אני כותב את המילים הללו, הן נכתבות בפליאה ובהתפעלות, כל פעם מחדש. הפער בין הגלויות. שהיה קיים מלכתחילה, הולך ומצטמצם. די אם נבחן את שיעור הנישואים המעורבים, בין בני העדות השונות. נישואים אלה הם סופה של דרך ההתבדלות והפירוד בשום אופן לא תחילתה. אומנם יש מי שמנסה להציגה כתהום. אלא שגם תהום ניתנת לגישור. נכון. צמד המילים "קיבוץ גלויות", נשמע ונכתב היום כירחמיאלי למהדרין. הוא אוגר בחובו הרבה מאוד נפצים. הרבה מאוד שדים קטנים, אבל עובדה: שני חלקי המשוואה הזו, המקובצים יחד, מהווים את האחד והשלם. ולשלם הזה, יש עוצמה גדולה. ענקית. למרות הלחצים הצנטריפוגליים העצומים מבפנים, המנסים לפרוץ אותו. מטבע הדברים הוא שלנקלטים יש טענות כלפי הקולטים. והרבה.
כאב גדול האם יש בכך צדק? אני אומר שכן. מעשה הקליטה היה לפעמים, חסר רגישות. גס ונמהר לעיתים. אבל היה בו גם יסוד עילאי של חיבוק אחים. של הבנה עמוקה, היסטורית, למשמעות עצם הדבר. למשמעות ההתחלקות בפרוסת הלחם. עולים צעירים, אודים מוצלים מאש, במובן הכי בסיסי של המילה, שאך זה נפלטו מאירופה הבוערת, גויסו מייד עם רדתם מהאוניה, לתבערה אחרת, מאיימת. בשרות המדינה הצעירה, הנלחמת על חייה. כאן הם מצאו אחים, לנשק. מגויסי גח"ל, גיוס חוץ לארץ, רובם מצפון אפריקה. לעיתים, וזו עובדה קשה, מצאו את מותם עוד בטרם זכו ללמוד את האלף בית, של שפת אמם החדשה-ישנה. והיו כאבים שלא נתרפאו עד היום: המעברות. תחילה האוהלים, אח"כ הפחונים הלוהטים בקייץ. ורק אחרי עשור ויותר מבני הקבע, הצפופים הדחוקים. והיה גם הפנקס האדום. כן. היה כזה. ועוד איך! והכאב הגדול מכולם היה חוסר ההכרה מצד הקולטים, האשכנזים ברובם, בתרומה הענקית של העולים שמקרוב באו, בעיקר מהמזרח. לעצם קיומה של המדינה. ואסביר את דברי.
היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל (כ-600,000 נפש), יצא ממלחמת השחרור כשהוא מוכה ומותש. מספר הנפגעים היה רב. כ-6,000 הרוגים וכ-12,000 פצועים לערך, מחירה הכבד של מלחמת העצמאות. אומנם המדינה הצעירה ניצחה במלחמה שנכפתה עליה, אף זכתה בניצחון מזהיר, אולם היא לא זכתה לאותם חדשי חסד, על-מנת להתאושש. ומשתי סיבות. הראשונה שבהם, מעשה הקליטה שחייב גיוס מידי של כל המאמצים והמשאבים, כדי לקלוט, כמעט מיד, כמיליון עולים שהאדמה בערה מתחת לרגליהם בעיקר במדינות ערב, אך גם באירופה. השנייה - הקמת הצבא או ליתר דיוק ארגונו מחדש. נושא שחייב פעולה מהירה במיוחד. אך הייתה גם בעיה מאיימת נוספת. בשולי האירועים שהזכרתי. ההיסטוריונים שלנו "שכחו" אותה. לא מרבים לדבר עליה. אבל היא חשובה מאוד וראוי שתהיה משולבת בקאנון ההיסטורי של הקמת המדינה: הפליטים הערבים, פליטים זה מקרוב, צבאו על גבולותיה של המדינה הצעירה, לטשו משם עיניים, בצדק מבחינתם, אל עבר אדמותיהם ובתיהם שננטשו באשמתם ובאשמת מנהיגיהם, זה אך עתה. הם היוו איום של ממש על המדינה הצעירה. היו אירועים של פשיטות רצחניות על ישובי עולים יהודיים (מושב פטיש). היו כפרים וערים אליהן נוצר "טפטוף", של תושבים ערביים (שגרו בהן בעבר), כדי ליצור נוכחות מחדש. באין אומר ובאין דברים. בשו-שו. כך חזרו, "טיפטפו", פליטים. אלפים בודדים אמנם, לערים כמו עכו, רמלה, לוד, יפו, חיפה. עוד יותר חזרו לכפרים ערביים, בסביבות ירושלים ובגליל.
מפה דמוגרפית התופעה הזו אמורה הייתה להפוך לשיטפון. אלא שהיא נעצרה באחת בזכות העלייה היהודית הגדולה שהגיעה מארצות ערב בעיקר, אך גם מבולגריה ומרומניה. "ומילאה", כמעט מיד, את אותם בתים ומקומות ריקים... דוגמה "קלאסית" לתהליך זה הייתה יפו, שאוכלסה בעולים (מבולגריה), מיד לאחר המלחמה. העלייה, בעיקר מהמזרח, איפשרה איכלוס מהיר, לעיתים מיידי, של ישובים ושכונות ריקות, וסתמה
חיש קל ומהר את הגולל על התקוות של מאות אלפי ערבים, לחזור לבתיהם. נוצרה עובדת חיים מוגמרת: אנחנו, יהודים, כאן. אתם שם. פליטים ערבים למדו מהר כי חלומם על הסתננות חזרה, לא יתגשם לעולם. את הנעשה אין להשיב. ערים מעורבות רבות שהתרוקנו מתושביהן הערבים נתמלאו כמעט מיד בעולים חדשים. זו בעיקר זכותה של העלייה הגדולה מן המזרח. כך למשל אירע בצפת, ביפו, בטבריה, בבאר שבע, בשכונותיה הערביות לשעבר של ירושלים (קטמון, טלביה, חלקים מתלפיות, שיך באדר, רוממה), ובעוד מקומות. העלייה הזו מארצות ערב, הייתה בבחינת עליית הצלה, לא רק לעולים עצמם שחיו בארצות מוצאם, כשהקרקע בוערת מתחת לרגליהם, אלא גם כאן. הצלה למדינת ישראל, היא הפכה את ישראל מישוב למדינה. היא אפשרה למדינה הצעירה לשמור על כל ההישגים הגדולים מאוד של מלחמת השחרור, הן על-ידי איכלוס הארץ, בפועל ממש, והן ע"י יצירת איזון דמוגרפי ברור. היא היא אשר עיצבה מחדש וסופית את המפה הדמוגרפית של מדינת ישראל. ללא תהליך זה ספק אם מדינת ישראל הייתה שורדת היום. מדינת ישראל קיימת בזכות כל העדות כולן, ובזכות כל העליות כולן... לכל אחת מהן זכות גדולה בכינונה ובעצם קיומה.
כאשר עובדת חיים זו, תיכון בלב כולנו, אזי ימצאו עצמם השדים שיצאו מהבקבוק את מנוחת עולמם במקום שממנו באו. והערה אחרונה: נדמה לי שאי-אפשר בלעדיה: לחברי מהימין ולחברי מהשמאל. הנפגע העיקרי והראשי מההתנצחות המרה הקיימת כיום, בין שני המחנות, הוא השמאל. הדבר ניכר בסקרי דעת קהל הנעשים חדשים לבקרים במקומותינו, הדבר ניכר מניתוח תהליכים דמוגרפיים ברורים לעיין. הצעירים "הולכים" עם הימין. גם הרשות הפלשתינית איננה יושבת בחיבוק ידיים ועוזרת לתהליך הזה ככל יכולתה... ראשיה, אולי מתוך קהות חושים אופיינית, אולי בכוונת מכוון, דוחקת את ישראל, במיוחד בתחום יחסי החוץ שלה, יותר ויותר לפינה (תביעת זכות השיבה לחיפה, צפת ויפו, התוצאות האומללות של ההינתקות מעזה, הדרישה לביטול הצהרת בלפור, תמיכה ב - B.D.S, ועוד), בכך היא מספקת לימין עזרה ודלק שלא יסולאו בפז. השמאל נדחק יותר ויותר לדרך ללא מוצא. אסור היה לו להימצא בה מלכתחילה. מכאן אפשר להבין את מלחמתם הנואשת של פעילי שמאל למנוע כל פעולה להוצאת מהגרי- העבודה מדרום תל אביב... ולבגידתם ב"שקופים" תושבי שכונות הדרום. על השמאל להשלים עם העובדה, כי הסיכוי שהוא יחזור לשלוט בישראל הוא קלוש עד בלתי אפשרי.
אבל אפשר לצמצם נזקים. את זאת אין ראשיו מסוגלים להבין. אם לשמאל נאמר "הלכה חמורך טרפון", לימין נאמר: הזמן, השמאל (והפלשתינים) פועלים לטובתך. אין צורך להקדים את המאוחר. התיקון בוא יבוא!
