למגזר החרדי במדינת ישראל אין שום עניין בתוכנית הליבה. ושלא תהיה, חלילה על כך, אי-הבנה: התנגדותו לתוכנית אינה נובעת מקידוש-בערות, או לחלופין מעידוד-אבטלה. מה שמנחים אותו בלבד הם סדרי-עדיפות בחינוך.
מאחר שהדברים אמורים בגילאי החינוך היסודי, רואה המגזר החרדי לנכון להטיל את מלוא כובד המשקל הלימודי על ביסוסם של השורשים הערכיים-היהודיים, ועל הרכשת ידע מעמיק במורשת-ישראל לתלמידי-הינוקא הסרים למרותו.
בהקשר לכך אין לשכוח שאנו דנים במגזר בדלני, שחי את חייו במסגרת המצומצמת שלו, ושאינו מעוניין בחדירה חינוכית-חיצונית כלשהי אל בין כתליו. בתור שכזה אין שום עילה לחייבו בלימודים החורגים מדרכיו ושאינם לרוחו.
בדרכו שלו אין זה סוד שהמגזר החרדי מאמין באמת ובתמים שהזמן הוא זה שיעשה את שלו, וכי את פערי ההשכלה הכללית שנוצרו בו, הוא יצליח להדביק לקראת מועדי גיל הבגרות של חניכיו, ובה בעת גם להנחיל את יסודותיהם של אותם מקצועות, שבהם הם מבקשים לעסוק בעתיד.
למען הגילוי הנאות, זה בדיוק המקום להודות שאינני נמנה עם הזרם החרדי. ואף-על-פי-כן אני שלם עם עצמי ומכבד את מאווייו של המגזר הבדלני הזה לחיות את חייו בדרכו-שלו ועל-פי רוחו. כשם שאין טעם ותועלת לגייס בכוח חרדים, שתורתם-אומנותם, לצבא - כך אין להטיל עליהם את חובת לימודי הליבה.
אחרי ככלות הכל, הרי שבהיעדרה של מוטיבציה מצד המגזר החרדי, לא ניתן, ממילא, להשריש בכוח לימודים שכאלה בקרב בני-הינוקא, ורק חבל על האנרגיה המיותרת, המושקעת לשווא בסערה שהיא בכוס-מים בלבד.
