השוק העליון

לבית המשפט העליון הייתה השבוע הצעה שקשה לסרב לה: ג'קי בן-זקן יחזור בו מערעורו על הרשעתו בעבירות ניירות ערך, עונש המאסר שלו יופחת משלוש שנים לשנתיים והקנס יוגדל. הצעה דומה ניתנה לשותפו לעבירה, איתן אלדר, שהסכים לה. המדינה דחתה את ההצעה, ובן-זקן אמור להשיב בתחילת השבוע הבא. ההצעה הזאת ממש לא הייתה יוצאת דופן בנופו של בית המשפט העליון בשנה האחרונה. ביותר ויותר תיקים, מציעים השופטים למערערים לחזור בהם מהערעור על ההרשעה ולהתמקד בערעור על חומרת העונש, תוך שהם מבטיחים שיראו זאת כסוג של קבלת אחריות - ולפיכך גם כסיבה להקל בעונש. מי שמעט שכל בקודקודו, לא יסרב להצעה כזאת. שופטי העליון מתכוננים היטב לדיונים, הם בקיאים בפרטי התיקים ולכן מותר להניח שהצעות כאלו משקפות את פסק הדין עליו חשבו. אז למה לסרב, למשוך את ההליך ולהסתכן בכך שהתוצאה תהיה גרועה יותר? העניין הוא, שמה שיכול לעבוד ולעבור בערכאה הדיונית, אינו הולם את בית המשפט העליון. בבתי משפט השלום ובבתי המשפט המחוזיים, כפי שידוע לכל, הסדרי טיעון הם כורח בל יגונה. בלעדיהם המערכת, העמוסה ממילא, לא הייתה מתפקדת ותיקים פליליים היו נמשכים שנים. קיימת ביקורת רבה על ההיקף העצום של הסדרי הטיעון: גם בטענה שהם מביאים להודאות שווא, וגם משום שלמעשה המדינה הופכת להיות במסגרתם למי שקובעת את רף הענישה. ביקורת נוספת עוסקת בכך שהנהלים להסדרים אלו אינם קיימים בחקיקה, אלא רק בהוראות של הפרקליטות. הביקורת הזו חשובה ובחלקה הגדול גם מוצדקת, אך כאמור - איש עוד לא מצא דרך טובה יותר. הדברים שונים כאשר מדובר בבית המשפט העליון. קודם כל, העומס עליו נמוך בהרבה. אם נעגל את המספרים, אנחנו מדברים על בערך 600,000 תיקים בשנה ל-700 שופטים - דהיינו 860 תיקים בשנה לשופט. בבית המשפט העליון יש 8,000 תיקים על 15 שופטים - דהיינו 530 תיקים בשנה. כדאי לזכור, שלשופטים בערכאות הנמוכות יש עוזר משפטי אחד ומתמחה אחד; לשופטי העליון יש שני עוזרים ושני מתמחים. עוד צריך להדגיש, שחלק ניכר מהתיקים בעליון - אני משער שלפחות 75% מהם - מצריכים החלטות שגרתיות לחלוטין: בקשות ערעור בגלגול שלישי, הארכות מעצר, החלטות ביניים בבג"ץ ועוד. נכון שדיונים לגופם של ערעורים ועתירות מצריכים הכנה מרובה, וכאמור שופטי העליון עושים אותה בצורה מושלמת, אבל זהו מיעוט התיקים. לכן, אין לעליון סיבה אמיתית של עומס, כנימוק לניסיון להגיע לסוג של הסדרי טיעון במהלך הדיון בערעורים. שנית, אם להסדרי טיעון עוד יש נהלים - לטיפול בהצעות כאלו של העליון אין אפילו את זה. מדובר בתופעה חדשה, ההולכת ומתרחבת, אך הפרקליטות אינה יכולה לתת עליה את הדעת בצורה מושכלת ומובנית, משום שלרוב השופטים מפתיעים את נציגי הצדדים. לכן, ההחלטות שלה חייבות להיות אד-הוק לגופו של תיק, בלא תמונה מערכתית כוללת. העליון גם דורש בדרך כלל תשובות מהירות, לעיתים בו במקום, מה שאינו מאפשר לנציגי המדינה לשקול את הדברים לעומקם. התוצאה היא פגיעה ישירה באינטרס הציבורי ובייצוגו של הציבור. שלישית, קשה להבין את ההיגיון שעומד מאחורי המשוואה של "תסכים להרשעה ותקבל הקלה בעונש". כאשר נאשם מגיע לישורת האחרונה לחלוטין של ההליך נגדו - דיון בערעורו בבית המשפט העליון - קבלת האחריות שלו היא כמעט חסרת משמעות. זה לא חוסך זמן, זה לא חוסך משאבים, זה לא חוסך עדויות לא-נעימות. אם כבר, הרי שמדובר בנאשם שבכל מקרה מתגלה כשקרן. אם הוא כפר לאורך שנים ומודה רק כעת - אזי הוא שיקר למשטרה ולפרקליטות ולבית המשפט. ואם ההודאה שלו כעת היא רק כדי לקבל הקלה בעונש (ואין כאן תסקיר של שירות המבחן שיקבע האם ההודאה כנה) - אזי הוא משקר לבית המשפט העליון. כך שלמעשה אנחנו מדברים על הטבה לשקרנים - ואת זה לא ניתן לקבל. רביעית, ואולי עיקרית, זוהי פגיעה קשה במראית פני הצדק. התחושה היא של שוק: תתן את א' ותקבל את ב'. תתן הודאה ותקבל הקלה. כאמור, יש הטוענים שקשה להשלים עם מקח וממכר כזה כאשר הוא מתנהל בבית המשפט לתעבורה או ביום מיקוד פלילי בבית משפט השלום. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בבית המשפט העליון. התחושה המאוד-לא-נוחה היא, ששופטי העליון רוצים לחסוך לעצמם את הכתיבה וההכרעה - והרי בשביל זה הם מקבלים משכורת. לא נאה, לא הולם וגם לא צודק.