פרשת השבוע פותחת בדיני נדרים, מה הדין אם איש או אישה מחליטים לאסור על עצמם משהו שמצד עצמו הוא מותר להם. אחר כך היא עוברת למלחמת מדין, בני ישראל נקראים להתנדב למלחמת נקם במדינים שממשיכים לחרוש מזימות נגדנו. וחותמת בסיפור של בני גד ובני ראובן שביקשו לא לעבור את הירדן לארץ כנען אלא לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי. שלושה נושאים שקצת קשה לזהות קשר ביניהם, וכולם חוסים תחת השם 'פרשת מטות'. מַטֶּה זה חתיכת עץ, מקל קשה. ובאמת, שלושת הנושאים שבפרשה מבטאים נחישות להתגבר על קושי נתון. הקושי יכול לנבוע מנטייה טבעית שלילית שמנסים לתקן על-ידי נדר. קושי להתגבר על נטייה למדון או לחיים נוחים.
חינוך מחדש, טוהר הנשק שלושת הנושאים הנ"ל הם הנדונים בפרשת השבוע שלנו והם גם נוגעים לנו היום כמו תמיד. אומנם אנחנו לא נוהגים לנדור אבל בהחלט נוטים לאסור על עצמנו דברים המותרים, ואפילו מחויבי המציאות, מצד אחד ונוטים להתיר לעצמנו דברים אסורים מצד שני. וכשאני אומר "אנחנו" אני לא מתכוון לעצמי וגם לא לעמך ישראל, אני מתכוון לאלה המתיימרים להנהיגינו ובעיקר לחנך אותנו מחדש. הם המציאו את המושג "טוהר הנשק" (שיש בו סתירה פנימית, כי נשק וטוהר אינם משתדכים) וקבעו שגם מי שמנסה לרצוח מקבל חסינות מפני פגיעה מידי הקרבן שניצל, ברגע שהוסר האיום המיידי. לכאורה אפשר להבין את זה, הומניזם. אבל זה בדיוק הפוך מההוראה של פרשת השבוע.
תגובה לסכנה לא מיידית בפרשת השבוע הקב"ה מורה למשה רבנו (במדבר לא): [ב] נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. הרקע להוראה זו ניתן בפרשה הקודמת, הקב"ה מצווה את משה (פרק כה): [יז] צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. [יח] כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר. הם כבר הזיקו לעם ישראל בשלחם את בנותיהם המתירניות להתרועע עם בחורי ישראל. כתוצאה מכך נהרגה בידי פינחס, כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, בשעת מעשה, ביחד עם הישראלי ששכב איתה. כרגע המדיינים אינם מהווים סכנה, אבל הם מתכננים נקמה והקב"ה מורה להקדים תרופה למכה. כי מי שניסה פעם לפגוע ביהודי ושרד, חזקה עליו שינסה שוב.
משפט מתוקשר דומני כי הדברים הנ"ל אינם טעונים הוכחה שכן המציאות המדממת מלמדת שאלה הם פני הדברים. אבל מאתנו דורשים לדבוק ב"טוהר הנשק" המעוות מוסרית למרות שלכולם ברור כי בכך מכניסים יהודים לסכנת חיים מיידית ה' ישמור. וכדי להשריש בנו את הרעיון המעוות הזה, ערכו משפט שדה מהיר לחייל שנהג הכי נכון שאפשר בהתאם להוראות התורה וגם בהתאם לשכל הישר, וכעת מנהלים נגדו משפט פורמלי מתוקשר היטב. בבקשה, תקנו אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שעד היום שום משפט לא זכה לכזאת התעניינות ציבורית. גם לא המשפטים של נשיא ושל ראש ממשלה שסרחו. ב"ה, התגובות של עמך ישראל ברשתות החברתיות וכדומה, מלמדות שהחינוך מחדש לא הצליח.
מוסר מעוות כעת נחשף (יש שיאמרו "נוצר") משבר אמון חמור בין העם ובין המנהיגות, הביטחונית בעיקר אבל לא רק. כמובן, הנטייה של שכבת המנהיגות היא להאשים את מבקריה על כך שהם מעזים לחשוב אחרת ועוד לפרסם את דעתם. על כך צוטט מפי הרמטכ"ל כי: "האיום הגדול ביותר על צה"ל הוא השתלחויות של אנשי ציבור". אלא שתפקידם של אנשי ציבור הוא לבטא את רחשי לב שולחיהם. וכאשר התחושות של שולחיהם, של עמך ישראל, נעות בין בילבול ובין זעזוע ושאט נפש מהתנהלות המנהיגות הביטחונית, אנשי הציבור ימעלו בתפקידם אם לא יביעו הסתייגות חד-משמעית מהתנהלות זו. כי אנחנו בטוחים שהסכנה האמיתית לצה"ל ולנו היא המוסריות המעוותת שדבקה בו.
מי מסכן את צה"ל? וצה"ל הרי לא לבד בעיוות המוסרי הזה, הוא שבוי מרצון בידי "אירגוני זכויות אדם" למיניהם ואנשי הציבור אינם עושים דבר כדי לשחררו מהשבי. ואנחנו רואים ועינינו כלות; הרי מי שמתגייס, עושה זאת תוך סיכון מודע של חייו ומתוך אמונה כי כעת זה התור שלו לשמור על חייהם של יהודים. והשכל הפשוט הרי אומר ש-כל מי שמנסה לפגוע ביהודי כי הוא יהודי, איבד את זכותו לחיות. והנה הוא מקבל הוראות פתיחה באש שעיקרן: "לא פותחים באש". ההורים שלו ושל מחזור המתגייסים הבא שומעים את זה וגם רואים את התוצאות בשטח, אז הם מבקרים את הממונים על הביטחון כולל הרמטכ"ל, מה יותר טבעי ודמוקרטי מזה? זה מה שמסכן את צה"ל? הביקורת? הדרך שלו היא המסוכנת, לנו ולו.
