אל עראקיב נהרסה בפעם המאה

תְּמוּנָה אַחַת מִבֹּקֶר בְּאֶל עֲרָאקִיב צַפְרִירֵי בֹּקֶר הִשְׁחִירוּ שָׁדוֹת שֶּבִּקְּשׁוּ לְהַשְׁכִּים לְיוֹם שֶׁל חָרִישׁ הָאֲדָמָה תִּמְרוֹת הָרֶיהָ דָּמְעוּ תַּחַת בּוֹלְדוֹזֶרִים חוֹרְשִׁים אֶת הַחַיִּים בְּתַלְמֵי בָּתִּים נוֹשְׁמִים. הָאֲדָמָה לֹא מָצְאָה מְנוּחָה עֵת מַלְתְּעוֹת חוֹק וְדַיָּן טוֹרְפוֹת דִּירֵי כְּבָשִׁים מַעֲלוֹת כְּבָשִׁים תְּמִימִים בְּנֵי שָׁנָה עוֹלוֹת דָּמִים בַּאֲבַק מִדְבָּר דָּמוּעַ . הָאֲדָמָה כָּבְשָׁה פָּנֶיהָ עֵת מַלְתְּעוֹת בּוֹלְדוֹזֶרִים טוֹרְפוֹת שׁוֹבְכֵי יוֹנִים לֹא הִנִּיחוּ לַיּוֹנָה לִמְצוֹא מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ גַּם לֹא נִמְצְאָה לָה תֵּיבָה לָשׁוּב אֵלֶיהָ וְלֹא נִמְצָא עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ כִּי כָלוּ הַחַיִּים כִּי צַוֵּי הֲרִיסָה נָעֲלוּ אֶת הַחַיִּים עַל בְּרִיחַ וּמַסְגֵּר בְּאֶל עֲרָאקִיב. בימים אלה החריבו את כפר אל עראקיב בפעם המאה. בכפר הזה הצביעו תושבי אל עראקיב לכנסת הראשונה. אך זה היה מזמן, כיום הם נאבקים על חייהם בביתם. ביום שלישי 27.7.10 עלו דחפורים והרסו את הכפר הבידואי אל עראקיב בפעם הראשונה. באותו לילה חידשו הבידואים את בנית הכפר. הבידואים היו נחושים לבנות את בתיהם מחדש. לאחר הרס הכפר בפעם הרביעית יזמו המשוררים דניאל עוז ומתי שמואלוב יחד עם קבוצת משוררים מ"גרילת תרבות" בשבת 21.8.10 לבוא לאל עראקיב להביע הזדהות עם משפחות, שנעקרו מבתיהם, הנצמדות עם ילדיהם לאדמתם תחת השמש הקופחת של חודש אוגוסט וללא מים זורמים. ליוזמה המבורכת נענו משוררים יהודים וערבים, שבאו לכפר אל עראקיב לקרוא שירים ולומר אמירה נחרצת, שהם מתנגדים לעקירת אזרחים והחלפתם בעצים, שנוטעת בחופזה הקרן הקיימת רק כדי לסלק אנשים חיים מביתם. "גרילת תרבות" ראתה חשיבות במערכה ציבורית לכרות את היער של קק"ל עוד באיבו ולנטוע מחדש את חיי הבידואים בכפרם. הנגב הוא ביתם של הבדואים לא בזכות ולא בחסד. זו אוכלוסייה אשר קדמה להתיישבות הציונית. משוררי "גרילת תרבות" בבואם להביע סולידאריות עם תושבי הכפר אל עראקיב ביקשו להזכיר לרשויות החוק, שדמוקרטיה שייכת לכל אזרחיה של הארץ הזו. מול ונדליזים של מנהל מקרקעי ישראל, שבאמצעות חברת כוח אדם ובלווי מאות שוטרים, ביצעו הרס של חיים באל עראקיב, אני מאמץ בחום את קול הקורא של משוררי "גרילת תרבות", שבאו לאל עראקיב ולהביע סולידאריות עם תושבי הכפר. אני נושא תפילה, שממשלת ישראל תאמץ את הגישה, שבנגב יש מקום לכולם - ליהודים ולבדואים. לקיבוצים ולמושבים, לאחוזות רחבות ידיים לבודדים שבאו זה עתה, וגם לכפרי בדואים החיים במקום כבר מאות שנים. כולנו מעוניינים בפיתוח הנגב, אבל פיתוח חייב להיות לכולם!! מצער, שאנחנו מתעלמים מהעובדה, שהבדואים מהווים למעלה מ-30% מתושבי הנגב, וכל דרישותיהם תחומות במסגרת של 3% משטחי הנגב.