אירועי 40 השנה ל"מבצע יונתן" גרמו לכמה אנשי תקשורת לשחרר את בלוטות הארס שלהם, כשבראש צעד העיתון הפלשתיני בשפה העברית,
הארץ. המטרה הייתה כמובן ביבי. בדרך לא היססו לפגוע ביוני. כאשר שונאים אין גבולות ואין גם צורך בעובדות. כשבהוליווד מתכננים סרט על המבצע, מקפיד ynet לא להזכיר את השם המשוקץ ותוהה "אם דמותו של יוני נתניהו תקבל נפח משמעותי"...
אבי, עליו השלום, צבי רוזנבלט, שניצל מחבל התלייה שתפרו לו בשקדנות ראשי מפא"י יחד עם משטרת המנדט (הוא היה "הנאשם השני" ברצח ד"ר חיים ארלוזורוב ז"ל וזוכה. י.ר.), לא היה דברן גדול. אבל פעם אחת, למקרא עוד מאמר שטנה בעיתונות, שכוון לעברו של
מנחם בגין ז"ל, הגיב במשפט קצר, שנחרת עד היום בזכרוני: "הם, השמאל, יודעים לשנוא". אמר.
אבי שנפטר בדיוק לפני 32 שנה, לא הספיק לשמוע את מסקנות ועדת החקירה הממלכתית לפרשת רצח ארלוזורוב, שמונתה ב-1982 ובראשה עמד השופט העליון בדימוס, דוד בכור. ברישא של המסקנות שפורסמו ב-6 ביוני 1985, נכתב: "
לאור חוות הדעת של שלושת חברי הוועדה אנו קובעים פה אחד שאברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט לא היו רוצחי חיים ארלוזורוב ז"ל ולא היה להם יד ברצח".
כאמור, אבי לא זכה לקרוא מסקנות אלו, וגם לא את התגובות הזועמות (הצפויות) והמזלזלות, שהגיעו ממחנה השמאל. שהרי כבר למדנו: ועדת חקירה ממלכתית כשרה - רק אם מונתה על-פי דרישת השמאל. כל ועדה אחרת, ותהיה ממלכתית כאשר תהיה, יש להתעלם ממנה, לבוז לה או לצטט ממסקנותיה בצורה מסולפת (כפי שעשו עד היום גם כמה אקדמאים מהצד הפוליטי הנכון בדוח ועדת בכור).
כדור הרעם כי יש החלטות, יש מסקנות, יש ראיות, אבל השנאה המזוקקת תגבר על כולן. היא אקסיומטית, ויש גם מי שדואג לשמור עליה שלא תדעך. בין אם מדובר בפוליטיקאים, שחלקם זהו לחם חוקם, ובין אם מדובר באנשי תקשורת, ששייכים אצלנו ל"תקשורת החופשית", בלשון סגי-נהור.
נזקקתי להקדמה הזו בעקבות כמה פרסומים בתקשורת שנולדו סביב האירועים לציון 40 ל"מבצע יונתן". אין לי כוונה לנבור בכל כמות הסחי התקשורתי שהופק בעקבות האירוע הזה, כשלא במקרה מי שהוביל במצעד הבזוי היה העיתון הפלשתיני בשפה העברית, הארץ, כאשר
ידיעות אחרונות בעקבותיו.
שני כלי התקשורת הללו, שאיבתם לראש הממשלה נתניהו כבר הפכה מזמן לאובססיבית, התקשו לבלום את פרץ הארס שהתיזו, לא רק כלפי נתניהו עצמו (וזה כבר אינו חדש), אלא גם כלפי סא"ל יוני נתניהו ז"ל, מפקד סיירת מטכ"ל, שנפל במהלך מבצע החילוץ (ההרוג היחיד במבצע החילוץ מקרב כוח צה"ל. י.ר.).
בתימצות: יוני "הואשם" בכך שבזכות מיתוס הגבורה שנבנה סביב מותו, רכש ביבי המנוול פופולריות מזויפת. משפחת נתניהו הואשמה בכך שהיא היא אשר דאגה להסב את שם המבצע מ"כדור הרעם" (הכינוי הצבאי המקורי) ל"מבצע יונתן", למרות שעל שינוי השם החליט צה"ל עצמו בעקבות מותו של יוני ב-1976, בעוד
בנימין נתניהו למשל, התמנה לציר ישראל בוושינגטון - תפקיד מדיני לא פוליטי - רק ב-1982 (אבל כבר אמרנו: כאשר השנאה מולכת לעובדות אין חשיבות).
הגיבורים האמיתיים כמובן שבעטיו של "האויב" הזה נעשו נסיונות שקופים לגמד את חלקו של יוני במבצע. על תגובות מאוסות של טוקבקיסטים שמאלנים מתוסכלים לא כדאי אפילו להתעכב. אבל פרשן הארץ לענייני ביטחון ומימשל,
אמיר אורן, למשל, שביבי הוא שנוא נפשו, חקר ומצא שהגיבור האמיתי של המבצע היה ראש הממשלה דאז,
יצחק רבין ז"ל. משום מה לא טרח אורן לבדוק האם יש אמת בשמועה כי משפחת נתניהו היא היא שיזמה בכלל את חטיפת מטוס "אייר פראנס".
בערך באותו זמן התפרסם גם התחקיר של ההיסטוריון הצבאי ד"ר
אורי מילשטיין. תחקיר שנשא את הכותרת: "הגיבורים האמיתיים של שחרור החטופים באנטבה".
מילשטיין, שכדרכו חקר, ריאיין ובדק ביסודיות את הארכיונים, הגיע (שלא במפתיע), למסקנות מפתיעות ושונות לחלוטין מאלו של אורן. מילשטיין קבע (ואני מצטט): "רבין וגור (מוטה גור ז"ל, הרמטכ"ל דאז - י.ר.) פעלו במשך כל השבוע שבין החטיפה לשחרור, למניעת המבצע. פרס שלא שירת מעולם ביחידה קרבית, דחף מהתחלה לבצעו, ולפחות להתכונן לביצוע. אלמלא
שמעון פרס לא היה החילוץ מתבצע, משום שרבין ומוטה העריכו בטעות שהסיכונים רבים מדי".
בתחקירו מגלה מילשטיין, כי ראש הממשלה רבין לא האמין ביכולתו של צה"ל לבצע את המבצע, ובישיבות הממשלה התמקד בהקנטת יריבו-הניצחי שמעון פרס (שכיהן אז כשר הביטחון) ובהצגתו כאדם שאין להעניק משקל רב לשיקוליו.
טייס מהולל אשר למפקד הכוח, סא"ל יוני נתניהו, כותב ד"ר אורי מילשטיין: "
יוני נהרג כנראה מכדור של אחד מפקודיו, וכדי להסתיר זאת התפרסם שאוגנדי ירה בו ממגדל הפיקוח, למרות שמשם לא ניתן היה לפגוע בו"!
ד"ר מילשטיין שבתחקירו ביקש להוציא מאלמוניותם כמה מן הגיבורים העלומים של המבצע, מצביע במיוחד על אל"ם (מיל) יעקב אגסי, לשעבר ראש מחלקת מבצעים בחיל-האוויר, וטייס מהולל, שטילפן אל אביהו בן-נון (שמילא אז את אותו תפקיד בחיל-האוויר -י.ר.), ואמר לו כך: " 'מה הבעיה?! לוקחים ארבעה קרנפים (הרקולסים), טסים לשם, הורגים את המחבלים, משחררים את החטופים, וחוזרים".
על כך השיב לו אביהו הנדהם: " איך אתה מדבר בטלפון?! אנחנו חושבים על משהו כזה'. אמרתי: 'זה הפתרון' ופרשתי לביתי". ואכן, כך בדיוק פעל צה"ל.
אם נדמה היה כי הקמפיין לקבורתו המחודשת של יוני נתניהו, בעטיו של אחיו בנימין אויב העם, המדינה והשמאל, כבר הסתיים בשוך חגיגות ה-40 למבצע, טועה. אתר ynet למשל, כמו הכלבים של פבלוב, זקוק רק לאיזכור חלקי של השם המפורש, כדי לצאת שוב לקרב.
שידרוג מפתיע כתב הקולנוע של האתר הדיגיטלי, אמיר בוגן, גילה בעיתונות ההוליוודית, כי יש מי שעמל על הפקת סרט (רביעי) על פרשת אנטבה. כחייל נאמן של נוני מוזס, הקפיד הכתב שלא לכנות את המבצע בשמו הרשמי(!), כדי שלא ייאלץ לציין באתר את השם "יוני", שמומלץ לא להזכירו.
לעומת הצנזורה העצמית הזו, התנדב הכתב הליברל (חלק מה"עיתונות החופשית"), להעניק לשני המחבלים הגרמנים, וילפריד בזה וחברתו הגרמניה בריגיטה קוהלמן (שבחטיפה, הצטרפו למחבלי החזית העממית לשחרור פלשתין, הארגון שהקים ודיע חדיד - י.ר) שידרוג מפתיע וכינה אותם "מהפכנים"! אפשר כבר לצפות לפרויקט
הנצחה בעתון הארץ ואצל
ירון לונדון, ואולי אפילו ליום זיכרון בסינמטק ת"א, לזכר שני המהפכנים שנרצחו בידי קלגסי צה"ל.
כתב ynet גם מעריך שבסרט - אותו מיועד לביים הברזילאי ז'וזה פאדייה - "ישולבו כמה נקודות מבט"... האם צפויה לנו מהדורה חוזרת של מה שאירע בסרטו של סטיוון ספילברג "מינכן"; סרט שערך השוואה מתועבת בין רוצחי ארגון ספטמבר השחור, לבין לוחמי המוסד שחיסלו באירופה כמה מראשי הארגון, כנראה בשל העובדה שמלאכת התסריט ל"מינכן" הופקדה בידיו של טוני קושנר- יהודי-אמריקני ואיש שמאל קיצוני, שהצהיר בעבר יותר מפעם אחת, כי הקמתה של מדינת ישראל הייתה משגה היסטורי.
בסיום הכתבה הביע הכתב בוגן ספק תהיה ספק משאלה: "לא ברור האם דמותו של יוני נתניהו תקבל נפח משמעותי". אפשר לנחש בקלות אילו מבקרי קולנוע בישראל יעלזו אם הסרט העתידי יחמיא לקרבנם של 4 לוחמי החופש הפלשתינים והמהפכנים הגרמנים, וידאג לגמד את דמותו של יוני נתניהו.
