אמרה חתולת רחוב זקנה בחצות של קיץ לחתולה שעמדה דרוכה כמו על משמר על גבי פח אשפה ועיניה ברקת לטושה, בולשות לתוך סמטאות השכונה," הניחי, רדי ונוחי לצדי, מצאתי לי כאן על מפתן של בית קירור חלקה צוננת מרגיעה". "לא אוכל", אמרה החתולה הצעירה הבורקת, "לא כבשתי לי את מעקה הפח הזה כדי לרדת ממנו לו רגע". "חצות", אמרה החתולה הזקנה, "על מי את שולטת, אין חתול שלא נם, אפילו את מדמה לנפשך שאת נמרה, מוטב שתפנימי כי את רק חתול וחתול צריך גם לנוח". "נם או לא נם, אבל מאיים, מאיים בימים, מאיים בלילות, מאיים כשהוא ער ומאיים כשהוא נם. את יודעת מה? אילולי עמדתי על המשמר לא היית גם את מתרווחת רוגעת שם למטה גבירתי", כך אמרה בנימה תקיפה בה הסווה גם עלבון גלוי את סברו.
אנו מוקפים "אני רגועה", השיבה החתולה המבוגרת בנחת, "כבר אכלתי די שובעי חלקי בפח, ואיני רעבה. פרחחים המיידים אבנים בחתולים כי הם חתולים, כבר פרשו לשנתם המאוחרת, ואיני יראה אותם עוד. הכלבים הנובחים קשורים, והמשוטטים צדים רוחות בחולות. לאמת, אהיה בטוחה יותר אם תנוחי על ידי. המשמר שלך מחריד אותי כלשהו. שמעי לי, נוחי, נוחי נא". "הלוואי ויכולתי", השיבה החתולה הדרוכה ממרום הפח שלה, "חושך. אינך רואה עוד מה שעיני הבורקות רואות. צללים לוחכים את כתלי הסמטאות. הם מסתתרים בשולי כיכרות. אנחנו מוקפים"!
"אחותי הצעירה", אמרה הזקנה, "איזה צללים את רואה בלילה..."? "עובדה", השיבה החתולה ממעלה, "לא תוכלי להכחיש שאם איש אינו רואה את הצללים ואני רק אני רואה אותם בבהירות באפלה, אין לך ראייה גדולה מזו שהכל חוטאים בעצימת עין וחולמים את החיים שכבר מזמן אינם".
החתולה הזקנה שתקה לרגע ואמרה בקול שלא יכול היה להישמע למעלה, "אכן זקנתי, אך לא כהו עיניי, ולא תש כוחי, ולא נס ליחי, אבל מוטב כי אשתוק ואשלים עם העובדה שאין ממנה מפלט, כי לנוכח החתולה השתלטנית הזאת ששולטת לא על חתולים אלא על צללים, איבדתי בעוניי את קולי. אנוח לי אפוא וארגיע, ועם שחר אצא לנוע, והיא לבטח לא תהיה עוד שם למעלה כי נסה מפני הצללים שבראה".
