אודה לבושתי כי אני מביך את עצמי. האקלים הבלתי ייאמן בו אפשר בישראל של היום לראות חרשת עבים קודרת בשמי הדיון בעתידה של התקשורת, צריך היה להטריד עד לזעזע אותי. אחר הכל תקשורת אינה אלא מין ביטוי קיבוצי ל
חופש המידע, לחופש הדעה, לאמינות בדיווח, לחיסון ממורא בתחקירי עומק, בחשיפת הפתחים למרתפים בהם מסתירים נגועי נכלים את מעשיהם, לעידוד היצירה הנועזת, החדשנית, החתרנית, לשיתוף האזרח בתהליכי הבחירה של נציגיו, במעקב אחר אכיפת הדיו, עשיית הצדק, ביטחון, כלכלה, העולם הגדול. תקשורת היא מגה-נושא, והאקלים בו רוחש בוחש השיח על עתידו הקרוב והרחוק, צובר יותר איומים מאשר בשורות. והנה, לבושתי אני מוצא עצמי מוטרד לוגית, ודאי, אך התחושות המלוות אותי שצריכות היו להיגזר כשוליות, הן המטרידות אותי יותר מכל.
דקדוק נעורים בלב הדאגה אני מוצא עצמי נזכר פתע במה שלא נזכרתי בו אולי כבר שבעים שנה, במשחק הילדים "צבוט אותי וקוט אותי". הודעה ממוסד שאינו פחות ממיניסטריאלי יוצאת לציבור ומאשימה כי יש בשרי ישראל שיורים בנגמ"ש. עוד לא יבשה הדיו, מטפורית, על 'הצבוט אותי' הזה, וכבר יוצא לו מן המלוכה הודעת 'קוט אותי' האומרת כי יש בשרי ישראל מי שחופר מנהרות מתחת לשלטון בו הוא שותף. מיד יורד על הארץ ברד מעורב באש של 'צבוט אותי 'ו'קוט אותי', בלשון נמוכה, לשון זאטוטים המתגרים אלה באלה, בדקדוק נערים, בהיגיון עוללים, ביצריות קמאית שאינה מביישת את החבורות המתנצחות במילון זילות, פוגעני, מכה ביריב לא בעמדותיו, במדבר לא בנושא. ואני חושב פתאום, אליטיסט שכמותי, על הפסוק "אוי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו", ואני נבוך כי צריך הייתי להצמיד ל'אוי' את חופש הדיבור ואת חופש העיתונות והנה אני מצמיד ל'אוי' את העניין השולי הזה ששרי עתירי המוניטין מפיקים לעיניי מופע ילדותי ובמקום לחשוש שמא הם עושים משהו שאינו הולם את רצינות הנושא - אני חש כאילו משחק הילדים הזה הוא הוא הנושא.
לא טוב לי.
לו למצער הייתי חושש כי מה שצריך לעורר דאגה הוא שבידי כאלה מופקדים מערכות ההחלטות על חיים ומוות, על קדמה ועל נכשלות, על כבוד הבריות ועל בריאות הציבור ועוד ועוד - נוחמתי, אבל איני מוצא בי שזה מה שמדאיג אותי או מצדיק את דאגתי. לא, מה שמדאיג אותי לבושתי היא העובדה שאיש לא מתבייש ממני עוד, לא ממני אישית, אלא ממני במשמע של ממנו, מן הציבור הגדול והנהדר של הארץ הזאת. אם לא מתביישים כך לנהל את המשחק הילדותי בעליל הזה, או אז, מה שמפחיד אותי הוא שאנו כנראה לא נחשבים עוד. לא שאבדה הבושה. זה ברור. מה שכואב כנראה יותר הוא שסמכותנו כציבור, נוכחותנו כחברה, אבדו. בעיניהם, והם מולכים....
