הפיצול בין הביקורת הפרטנית לביקורת המערכתית הוא זה שהורג את הנציבות. נתחיל מזה, שהביקורות הללו שלובות זו בזו ומובילות זו לזו. לעיתים בדיקה של תלונה פרטנית חושפת תופעה מערכתית, ולעיתים מה שנראה כבעיה מערכתית מתגלה כצבר של תקלות פרטניות. רוצים הוכחה? נציב התלונות של שופטים,
אליעזר ריבלין, ציין במפורש בדוח האחרון שלו, כי מספר בדיקות מערכתיות החלו בתלונות פרטניות.
שנית, ואולי חשוב עוד יותר: ברגע בו מפצלים את הביקורות, מבטיחים שאף אחת מהן לא תתקיים. כל פרקליט שתהיה תלונה נגדו, יוכל לטעון שהוא רק קיים מדיניות מערכתית - וכך להוריד מעל גבו את הנציבות. ואילו כאשר תחל ביקורת מערכתית, יוכל כל בכיר בפרקליטות לטעון שהבעיה היא ביישום הפרטני בשטח - וכך להיפטר גם מביקורת זו.
ויש עוד "סוכריה", שתקשה על
מבקר המדינה להתחיל בבירור: כאשר הנציב מעביר לו מידע שלדעתו מצדיק ביקורת מערכתית, אסור לו לכלול באותו חומר את שמו של הנילון ופרטים שיכולים לזהותו. כלומר: למבקר המדינה אין קצה חוט והוא צריך להתחיל בחיפוש רוחבי. ולבסוף: לנציבות אסור להתחיל ביקורות מערכתיות חדשות, והיא רשאית רק לסיים את הנוכחיות. מה שאומר, שלכל הפחות בשנה הקרובה - לא תיפתח שום ביקורת מערכתית.
שיהיה ברור: בניגוד למצג של שקד, הנציבות לעולם לא תחזור לעסוק בביקורת המערכתית. בהצעת החוק אין כל זכר לדבריה כאילו מדובר בשנת ניסיון לכל אחת משתי הצורות - מפוצלת ומאוחדת. הדיון בוועדה הראה, כי לח"כים ברור שהביקורת המערכתית תהיה באופן קבוע במשרד מבקר המדינה.
נקודת אור אחת: הביקורת המערכתית תהיה בידי משרד מבקר המדינה, ולא בידי גוף ביקורת פנימית במשרד המשפטים כפי שהציעה שקד. אם הצעתה הייתה מתקבלת, הביקורת המערכתית הייתה נעשית בתוך הבית פנימה, בידי גורם הכפוף ליועץ המשפטי ואשר על-פי חוק אסור לו לפרסם את ממצאיו. מבקר המדינה, לעומת זאת, מפרסם כידוע דוחות עבי כרס והוא עצמאי לחלוטין. אבל כאן שואל התם: מה זאת? למה לפצל את הביקורת בין שני גופים עצמאיים? והתשובה המתבקשת: כי זה מה שרוצים הפרקליטים ויו"ר הארגון שלהם,
שי ניצן, כדי להבטיח שלא תהיה ביקורת של ממש - וזה בדיוק מה שהם השיגו.