לא חוכמה גדולה אפיינה את התבטאויותיה של השרה רגב - בכל האמור והקשור לפרגון הקולני והזול שלה לזמר השנוי במחלוקת (לאו-דווקא אומנותית) ששמו אייל גולן. כל אחד מאיתנו הוא סובייקטיבי באשר לטעמו האמנותי האישי, גם כשהוא דורך בתפקיד ה"ממלכתי" ביותר. אבל אדם חכם יודע מתי אסור לחצות קו אדום ולגלות סימפטית יתר ממרומי ה"ממלכתיות", ועוד כמובן לא לפצוח בעידוד קולני שמתובל בשפת רחוב סלנגית, רק כדי להכות כפופוליסט האחרון בנורמות ההיסטוריות. אבל גב'
מירי רגב - שיודעת היטב כי היא נמצאת תחת אלף מיקרוסקופים (וביניהם ממפלגתה שלה...), נפלה שוב בפח התדמית הפופוליסטית הזולה שיריביה מבית ומחוץ משווקים אותה.
גב' רגב שכחה שכמעצבת "תרבותית - אוביקטיבית" הרי שעליה להלך על ביצים ממש, ובטח לא לפרגן בכזו קולניות לזמר שמעלליו הגיעו עד לבית המשפט. אני בטוח שלא רק ח"כ
תמר זנדברג ממר"צ צהלה כאשר פרשת רגב הגיעה ל"וועדת האתיקה" של הפרלמנט הישראלי, אלא יחד עם גב' זנדברג צהלו לא מעט בכירים בליכוד, ובראשם אלה הרואות את עצמן כהיורשות את רגב על משבצת ה"אישה הבכירה בליכוד".
התנהגותה של רגב היא עוד דוגמה להבדל בין הימין שמגיע לשלטון ופוצח בשירת "שתי גדות לירדן" במקום לאמץ מהיריבה הוותיקה מה"עבודה" את ה"דונם פה ודונם שם". ובגלל הנמהרות הזו - של גב' רגב, רבים מאיתנו אינם רואים את הצד השני של המטבע, שבעצם מראה לנו כי רגב עשתה את מה שעשה השמאל כל השנים כשהיה במושבה של רגב, אבל הם עשו זאת בהרבה פחות קולניות ובשטיפת מוח כל כך מוצלחת שהכול נראה לנו גם כיום כ"ממלכתי", וכמובן כ"אוביקטיבי".
אחת השגיאות בשפתה של גב' רגב - וזו שגיאה שרבים מהמחנה הפרו תרבותי של רגב עושים, היא לקרוא לפולקלור המוזיקאלי של זמרים ישראלים אותנטיים כ"מוזיקה מזרחית", ויש הקוראים למוזיקה הזו גם בשם "ים תיכונית". בשימוש מטבע לשון כזו הופכים גם תומכי קידום המוזיקה הזו את המוזיקה הזו למוזיקה פרברית ולא ישראלית. הגזענות התרבותית בישראל הצמיחה שני מחנות: ה"ממלכתיים" וה"קולטים" מול ה"עולים העדתיים" וה"נקלטים". פעם פלט המנוח מוטה גור - בסימפוזיון על הפער החברתי, כי "עם ישראל עשה רבות למען עדות המזרח". ד"ר נחום מנחם - אחד המשתתפים בסימפוזיון, שאלו מיד "מיהו עם ישראל"? ו"האם עדות המזרח אינן חלק מאותו עם ישראל". ל"קולטים" היה תמיד ברור שהם ורק הם נקראים "עם ישראל" ואילו הנקלטים הם ה"עדות". השירים והמנגינות של יוצאי המזרח נדחקו לפינה ששמה "מוזיקה מזרחית - ים תיכונית", כדי לרמוז שזו בעצם תת-תרבות של "נקלטים", אבל בודאי שזהו איננו הטון הפולקלוריסטי הישראלי האמיתי. הסיפור ההיסטורי - של הראיון הגזעני (בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20) שבו ביזה
ירון לונדון את הזמר ניסים סרוסי, כבר ידוע לכול אבל מסתבר שמאז ועד היום הרוח הגזענית עדיין נושבת בכיוון אותו ראיון מתנשא. פאן אחר של דחיקת פולקלור לשוליים היא הענקת התוית "מוזיקה חסידית" לכל שיר יהודי דתי - אשכנזי. בכך בעצם משרת הקטלוג הזה את המגמה לדחוק לפינה את השירה הדתית והחרדית ולקבוע גם אותה כמשהו ששייך לשולי החברה הישראלית. ואילו מאז הקמת המדינה ועד היום יש את ה"מוזיקה הישראלית" שהדובדבן הקצפתי שלה הוא "שירי ארץ ישראל היפה והטובה".
באוניברסיטת חיפה - בשנות השמונים של המאה העשרים, העיר אחד מחברי (יוצא צפון אפריקה מהעיר עכו) כי המושג של "ארץ ישראל היפה והטובה", כוונתו לימים שלפני בוא העליות מארצות ערב, ואני הייתי מוסיף גם שהכוונה היא גם לימים שלפני צמיחת החברה החרדית. המוזיקה הזו - של אותה "ארץ ישראל יפה וטובה", היא ה"מוזיקה הישראלית" למרות שמנגינותיה בנויות על מנגינות רוסיות ורומניות. אבל מי שמנהל עשרות שנים את המדינה דאג שמנגינות רוסיות ורומניות עם מילים חילוניות תהיינה "ישראליות" ואילו מנגינות ערביות ושירי קודש שונים יהיו ה"תת תרבות" מהמזרח, מהים התיכון ומהעיירה היהודית שכבר לא קיימת. את שטיפת המוח הזו קיבלו על עצמם לא רק אנשי "תנועת העבודה" והשמאל אלא גם הימין הציוני ואף לא מעט מיוצאי המזרח, שהקונפורמיזם והאופורטוניזם עשו בהם את שלהם.
משרד החינוך והתרבות ההיסטורי - וממשיכו משרד התרבות נטו (מימי השרה
שולמית אלוני), עודדו את המגמה הזו, של השרשת הגזענות המערבית - חילונית, והכול בעזרת מיסי העם, שנכנע לשטיפת המוח הזו. מירי רגב רק חפצה להחזיר את הגלגל אחורה, אבל בשיטה שלה המרכבה רק מתהפכת. ה"להקות הצבאיות", אריק איינשטין ושאר "אלילי" ה"זמר העברי" הוכנסו ל"תפריט הלאומי" באופן בלעדי למרות שכמעט כמחצית האוכלוסייה הישראלית לא הייתה חלק מהם. זה היה תהליך הרה סוציאליזציה הישראלי שהפך את ה"קולט" לעיקר ואילו הנקלט היה ה"טפל".
אבל שטיפת המוח החזקה הזו ידעה בעצם להסתיר עד כמה ה"תרבות המעולה" הזו יוצרה ושווקה ע"י פרחחים, סוטים ומפוקפקים. כמו שציינתי בתחילת מאמרי הרי שאייל גולן - על מעלליו, מנוע מלייצג את הנועם שבפולקלור הרצוי אבל כמה ממובילי ה"תרבות הארץ ישראלית" של שלטון ה"פועלים" היו טיפוסים מפוקפקים לא פחות ממנו, אבל מישהו שזר להם כתר של הילה עם הרבה קוצים. הדברים נעשו בכספים ממלכתיים ודרך כל מערכת התרבות והנוער הישראלית. כך למשל היה אלכסנדר פן שיכור והולל, כך למשל הייתה כנופיית ה"לול" של איינשטין, זוהר שיסל וכו' לא פחות ולא יותר ממאורת סמים שגם מעשי תועבה בצידם ( מה שלא הפריע ל"מעריציו" להציגו כ"מרן"!...), כך היו חנן גולדבלט ושמולי'ק קראוס טיפוסים אלימים ומפוקפקים וכך היה
דן בן אמוץ בחזקת בועל קטינות, מנבל פה ואף יש הטוענים שבא על אימו, רחמנא לצלן. אבל איש לא העז לצאת נגד שיווקם כ"דמויות זמר ומשחק תרבותי אגד", ואוי למי שהיה מנסה לעצור את מה שיצרו שוטפי המוח. אנשי צדק כאלה היו מיד מוצגים כ"חשוכים" בדיוק כפי שמי שמתנגד לתועבות ולאימוץ ילדים אומללים ע"י זוגות תועבה מוצג כיום כ"חשוך".
תמר זנדברג היא המראה השקופה ביותר כיצד בישראל השמאל הוא בעצם תעתיק של ימין גזעני אנטי עממי. מר"צ וזנדברג הם המשך לשל"י ומפ"ם ההיסטוריות, שבמקום לייצג פועלים ולצדד במאבק תרבותי - עממי הם רק העמיקו את הפגיעה והדיכוי המעמדי והתרבותי של המעמדות הנמוכים. אינני יודע מיהם יועציה של גב' רגב אבל הייתי מציע לגב' וליועציה לנסות לבצע את המהפכה לה עם מייחלים עם קצת יותר תבונה, אך מנגד להציג תדמיתית את העובדה שהגזענות ה"ממלכתית" לא התחילה עם עליית הימין לשלטון בישראל. השמטת ה"מושג "מוזיקה מזרחית" והחלפתו במושג "מוזיקה ישראלית", רק תועיל לעניין.
