תחילה היה זה הקוטג' ששימש כעילה ראשונית לבריחתם של צעירים ישראלים רבים לברלין. הכל בשל המחיר המופקע שנדרש לגבינה הנמרחת על פרוסת הלחם שלהם. העילה הנוספת לבריחה הייתה דירתם. ובישראל, כידוע, מחירה בשמיים.
את הפתרון למצוקותיהם הם מצאו, כביכול, בברלין. סיר הבשר הגרמני פיתה אותם להגיע אליו כדי להשיג ארוכה למדוויהם. הדברים אמורים, בעיקר, בסטודנטים ישראלים, רווקים כנשואים, שינקו את חלבם ולשדם אצלנו בארץ, ועתה הם נוטשים אותה, בחמת-זעם, לאנחות.
לפניי שבועות אחדים קרא להם העיתונאי המיתולוגי,
אורי אבנרי, לחזור בהם ולשוב למולדת. כמי שנחשב אופטימיסט מטבעו, הוא מצא לנחוץ לעודד את רוחם. גם בעשור התשיעי לחייו הוא עדיין מסרב להרים את ידיו, וכמו אב לבנו הוא מטיף להם מוסר, שלא לנטוש את כור ההיתוך שלהם.
מאבק לשינוי אין זאת כי אם אותם ישראלים המתגוררים בברלין מוצאים משום מה שם את הייאוש בגרמניה יותר נוח מכאן. אחרי ככלות הכל, ברלין שוב אינה זולה כשהייתה, והקוטג' שנמרח בה על פרוסת הלחם, איננו עוד זול, יחסית, בהשוואה לממרח הזהה בישראל.
למען האמת, יש מקום להודות שגם המגורים בברלין שוב אינם זולים כשהיו, ומחיריהם רק עולים חדשים לבקרים. ציפור קטנה לחשה לי, תוך כך, שלא מעט רווקים וזוגות ישראלים עשו בינתיים חושבים פעם נוספת, והחליטו לחזור למדינה שנטשו.
אז נכון בהחלט שלא קל כאן בארץ, אבל הפתרון איננו בריחה. כל אותם ישראלים שבכל זאת עדיין משליכים את יהבם על סיר הבשר הברלינאי - כדאי שישובו בהם במהרה. עם המצוקות הקשות, שלהם ושלנו, ראוי ורצוי שיתמודדו כאן, בארץ, ביחד איתנו, כדי להביא בכך לשינוי, לתועלתם ולרווחתם הרבה של כולנו.
