שידורי גלי צה"ל: איבדו את המצפן או את המצפון

בתקופה האחרונה עמדה שוב תחנת הרדיו "גלי צה"ל", בסימן של ויכוח ציבורי חוזר על מעמדה, תפקידה ונחיצותה. הוויכוח התחדש על-רקע התקרית, בה שידרה קטע ארסי במיוחד משירי המשורר הפלשתיני מחמוד דרוויש, תחת כותרת המציגה את הדברים כ'קטע מכונן בתרבות הישראלית'. השידור נעשה במסגרת התוכנית "האוניברסיטה הפתוחה" שאותה משדרת התחנה כבר שנים. גלי צה"ל, בעבר "שידורי צבא ההגנה לישראל" וכיום "גל"צ", הפכה בעשור האחרון לעוד תחנת שידור. תהפוכה מתמשכת זו, עוררה שלוש שאלות בסיסיות: א. האם התחנה היא עדיין "שידורי צבא ההגנה לישראל?" ב. האם צה"ל זקוק לתחנה כזו כיום ומה תרומתה הייחודית לצה"ל? ג. מהו הערך המוסף של תחנת "גלי-צה"ל" לשידור הציבורי בישראל כיום, בשנת ה- 69 לעצמאות מדינת-ישראל ועם ריבוי ערוצי השידור הקיים כיום? במאמר "מה בוער", בידיעות אחרונות¹, מראיין רז שכניק, כיד המסורת הטובה של "מצעדי הלשעברים" במקומותינו, ארבעה ממפקדי גל"צ לשעבר. מוקד הראיונות הוא, ואיך לא? - ההתערבות של שר הביטחון הנוכחי, ליברמן, בתכני השידור של התחנה. זאת, על שום שראה מקום וצורך לנזוף במפקדה הנוכחי, ירון דקל, בגין שידור הקטעים הנ"ל של מחמוד דרוויש. בהיפר-פוליטיזציה שהשתלטה על התקשורת הישראלית בעשור האחרון, נדחקו הצידה השאלות העקריות דלעיל, ונבחנה למעשה רק שאלה אחת: "חופש הביטוי מול חופש השיסוי". איש מהדוברים לא הגדיר כך את נושא הדיון, אבל כולם עסקו, כל אחד בסגנונו הייחודי, באותה שאלה. לעניות דעתי, בקונטקסט הנוכחי של קיום גלי צה"ל, זו השאלה הפחות חשובה מכולן. צה"ל, צבא-העם, אמור להיות מושתת על סולידריות לאומית רחבה. כל מוסד שמשרת את צה"ל ונמצא בתחומי האחריות והשליטה שלו, חייב לשקף נורמה זו. בלעדי הקפדה על עקרון חוסר הפניה, האיזונים הפנימיים והדגשת המשותף על המפריד, צה"ל אינו יכול להשאר צבא העם. אם קיים כלי מרכזי שמסכן יום-יום ושעה-שעה את הסולידריות הלאומית, זו התקשורת; לא רק גלי צה"ל - כלל התקשורת.

יצירת מחלוקות

מול מבחן זה, "גלי צה"ל" כבר מזמן הינה תחנת שידור כושלת. אם בשנים הראשונות לעצמאות, היה מחסור בתחנות שידור ובכוחות שידור, והיה צורך למקד בצבא מערכת שידורים מיוחדת ומשלימה לשידור האזרחי העיקרי, משום שצה"ל היה כור ההיתוך האזרחי העיקרי - כבר זמן רב אין אלה פני הדברים. השתנו הנסיבות, נוספו תחנות וערוצי שידור מסוגים שונים לשידור הציבורי והאזרחי, חלקם במימון הציבור ואחרים מסחריים - השתנו התפקידים והתיפקודים של מערך השידורים ובתוכו גם של גלי צה"ל. התחנה כבר אינה מתפקדת כחלק ממנגנון יצירת האחדות אלא, כפי שמוכיח בפעם המי-יודע-כמה במקרה הנ"ל, כחלק ממנגנון יצירת המחלוקות. המסקנה הבלתי נמנעת היא שהתחנה מיותרת. התנהלות הצבא מול התחנה אומרת שיש לצבא כלים וערוצים אחרים, שבאמצעותם הוא יודע לתת מענים מספקים לכל צרכיו. גלי צה"ל הפכה חממה להכשרת כתבים, שדרים, מגישים, עורכי תוכניות ועוד. גלי צה"ל, באורח פלא, הפכה לחממה גם של שידורים בלתי-מאוזנים פוליטית, של בקורות המשקפות השקפת-עולם חד-צדדית, פוסט-מודרנית ואנרכיסטית, שלא במקרה הפכה לצנינים בעיניהם של שרי ביטחון, ראשי ממשלה ושרי תרבות, שאינם נמנים על הזרם המחשבתי המנהל את גלי צה"ל כבר זמן רב (מדוע?). התחנה לא השכילה להמנע מגלישה לחד-צדדיות בכוחות עצמה, ככל הנראה מפני שגם מפקדיה ומנהלי השידורים בה צמחו על בסיס השורשים והמושגים שמאפיינים את שידוריה. אין זה סוד שהתקשורת הישראלית, ברובה, מוטה נגד תפיסת-העולם ה"לאומית-ימנית" בפוליטיקה הישראלית וחלקה אף נותן לכך ביטוי בולט, שכיח ולעיתים אפילו עויין. שידור הקטע על דרוויש, והנסיון של מנהלי התחנה להגן על שידור זה, מעידים שהגיע הזמן לחשבון נפש מעשי. בישראל מתנהלת כיום מלחמת תרבות. ערוצי השידור לסוגיהם ובכללם גלי צה"ל, משתתפים בה השתתפות אינטנסיבית. צה"ל עצמו לא ראה צורך או אפשרות לנתב את התחנה שבשליטתו ובהנהלתו לעבר כיוונים צה"ליים פרטיקולריים-קונסטרוקטיביים, ובית-ספר "לאומי" לעובדי תקשורת, איננו תפקידו של הצבא. המסקנה העולה מדברי ה"לשעברים", מאירוע השידור המתגרה של שירי דרוויש ומהעובדה שאין לצה"ל כל תפקיד ייעודי-ייחודי עבור גלי צה"ל, שלא ניתן להשיגו בדרכים אחרות וראויות לא פחות, היא שיש להוציא את התחנה משליטת הצבא. האפשרויות העומדות בפני הממשלה בנושא זה הן שתיים: פירוק הרשת. הוצאת הרשת משליטת צה"ל, שילוב החלקים היחודיים שבה מבחינה מקצועית ברשת קייימת אחרת (תאגיד השידור הציבורי), ופיזור כל השאר; ויפה שעה אחת קודם.