ביום 9.6.16 הוציא מתחת ידו בית המשפט המחוזי (כב' השופט ציון קפאח) פסק דין בנושא אשפוז כפוי (עו (ת"א) 15292-06-16). באותו מקרה האריכה הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית את אשפוזו הכפוי של צעיר, מן הנימוק ההזוי משהו של "חוסר ארגון מחשבות וחוסר תוכניות לעתיד" (כאילו שלשרים בממשלת ישראל אשר גורל המדינה בידיהם, יש בכלל תוכניות לטווח רחוק, מעבר למערכת הבחירות הבאה).
כב' השופט ציון קפאח הורה על שחרורו של הצעיר מאשפוז כפוי, וקבע כי "על הראיות למסוכנות המערער להיות ברמה גבוהה", ובצדק.
אשפוז בכפייה הוא הליך מנהלי, אשר במסגרתו, לאורגן מנהלי (הפסיכיאטר המחוזי) סמכות מרחיקת לכת לשלול חרותו של אדם, למשך שבוע ימים (עד התכנסות הוועדה הפסיכיאטרית).
זוהי סמכות מרחיקת לכת: לשם השוואה, כשאדם החשוד בעבירה כלשהי נעצר על-ידי שוטר, עליו להיות מובא בפני שופט בתוך 24 שעות, ושכשמדובר בקטין, עליו להיות מובא בפני שופט בתוך 24 שעות. גם כשמדובר בעצירים ביטחוניים, הכללים מחמירים מאוד בנושא הזה, תוך שימת דגש על זכויות הפרט של העציר הביטחוני.
אנשים בעלי מגבלה או תיוג פסיכיאטרי הם הבן החורג של ההגנות הדיוניות על זכויות הפרט: הגם שחירותם נשללת מאחורי סורג ובריח, הם לא יזכו לראות שופט, ובחלוף 5 ימים מרגע שהגישו ערר, הם "יזכו" לראות וועדה פסיכיאטרית: זו וועדה שמוסמכת להאריך את שלילת חירותם, ולא על סמך ראיות מדוקדקות, אלא על סמך "ראיה מנהלית": ראיה מנהלית היא ראייה מסוג "נמוך" יותר, או במילים אחרות: לחשוד בעבירה פלילית השוהה במעצר, יש הגנות דיוניות רבות יותר מאשר למאושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי, הגם שהאחרון לא עבר כל עבירה, וחטאו העיקרי הוא הסטיגמה המוטלת באנשים עם מגבלה או תיוג פסיכיאטרי, כאילו הם דמונים, מפחידים ומסוכנים, הגם שעשרות מחקרים אומרים את ההפך הגמור.
הראייה הנבחנת במהלך הדיון בוועדה פסיכיאטרית, היא "ראיה מנהלית". ראיה מנהלית היא ראיה, כאמור, ברמת עוצמה פחותה, אשר משמשת טריבונלים מנהליים בבואם לקבל הכרעה.
לעניות דעתי, נקיטת צעד כה מרחיק לכת כאשפוז כפוי של אדם, ושלילת חרותו באופן מרחיק לכת, בהסתמך על ראיות "מנהליות" בלבד, אינו תקין. מצב זה דורש שינוי דחוף על-ידי המחוקק: ואשפוז כפוי, שהוא ממילא הליך אשר מקומו לא יכירנו בחברה ליברלית ושוחרת זכויות פרט, צריך, אם בכלל, להתבצע אך ורק דרך בית המשפט.
אך המחוקק איטי, ועניינים חשובים מנשוא ממתינים על שולחן העבודה של המחוקקים, ומי שנתונים להפרת זכויות במישור זה, אינם יכולים לסמוך על המחוקק שימהר להגן על זכויות היסוד שלהם.
למקום הזה נכנסת הפסיקה, אשר תפקידה לפרש את הדין. פסק הדין משנות ה- 90', בעניין יורונט, קבע זה מכבר, את "מבחן הראייה המנהלית", ובין היתר קבע, בעקבות פסק הדין ניימן (פסק הדין אשר אסר על וועדת הבחירות למנוע את התמודדות תנועת "כך" לבחירות בכנסת), כי ככל שהזכות המוטלת על הכף כבדה ורבת חשיבות יותר, כך על הראיה המנהלית אשר הרשות מסתמכת עליה, להיות כבדת משקל יותר ויותר.
רוח הדברים הזו חזרה על עצמה באינספור פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים אשר דנו בערעורים על וועדות ערר פסיכיאטריות.
לצערי הרב, במציאות, הפסיקה אינה מיושמת;
הגם שהפסיקה מחייבת כי לצורך ביסוס טענת המסוכנות, קובעת כי הראיות לביסוס אותה "מסוכנות" צריכות להיות כבדות משקל ומשמעותיות, בפועל, הגורמים האמונים על האשפוז הכפוי, מקלים ראש בדרישת המסוכנות, ולא ממש טורחים לברר את טיב ה"ראיות" (אם יש כאלו בכלל), אשר מבססות "מסוכנות" זו.
במקרה שנדון בפסק דינו של כב' השופט קפאח, סברו הגורמים המאשפזים כי מצבו הנפשי של הצעיר, בתוספת "היעדר תוכניות לעתיד וחוסר ארגון במחשבות", הם הם המייצרים את המסוכנות. כך! ללא כל ביסוס עובדתי של מעשים קונקרטיים שיש בהם כדי להעיד על מסוכנות (כפי שקבעה, כאמור, פסיקה משנות התשעים המוקדמות, פסיקה הנכנסת מאוזן אחת של המערכת, ויוצאת מאוזנה השנייה).
הוראות אשפוז בכפייה, לפחות כפי שאני רואה אותן בעיסוקי המקצועי כעו"ד, הן אנמיות, חוורות, לקוניות ו"פרווה" לחלוטין: בכולן מאוזכרת ה"מסוכנות", שכן הגורמים המאשפזים יודעים היטב כי מסוכנות היא תנאי בל יעבור לאשפוז כפוי. אבל מה טיבה של ה"מסוכנות"? כשזוכה פרס הנובל הבא (יהודי?) ימציא מכונה לקריאת מחשבות, אולי נוכל לקרוא את מחשבתם של הגורמים המאשפזים, ואולי נבין ונדע. לא נלמד זאת מן המסמכים, כי חובת ההנמקה אשר עוגנה בפסיקה, נשכחה מליבם של הגורמים המאשפזים; הפסיכיאטרים המחוזיים, אשר כותבים הוראות אשפוז לקוניות, קצרות, ובכתב יד טעון שיפור, לרוב, אינם טורחים לפרט מה טיבה של אותה מסוכנות, הגם שהפסיקה דורשת פירוט שכזה.
פסק דינו של כב' השופט קפאח, מהווה, איפה, "זריקת רענון" עבור אותם גורמים במערכת, ש"שכחו" את ההלכות המשפטיות המחייבות אותם: אם להיות כנים, הבעיה עם המערכת הפסיכיאטרית, היא שהיא מעולם לא שכחה את הקווים המנחים של הפסיקה לאשפוז כפוי. משורה ארוכה מאוד של פסקי דין המבקרים את התנהלות מערכת זו, דומה כי היא לעולם לא הפנימה מלכתחילה כי מדובר בחירויות הפרט, בדיני נפשות, וכי לחרותו של הפרט יש להתייחס בחרדת קודש ובכובד ראש.
התפיסה הפטרנליסטית של מערכת זו, גישת "באנו להציל את העולם", הלך המחשבה המטריד והמעין-מיסיונרי הזה, גורם לגורמים האמונים במערכת לשכוח את מושכלות היסוד באשר לזכויות הפרט, והכל, כאמור, בשל תשוקה מיסיונרית באופיה "להציל" את מי שלא ביקש שיתערבו בחייו ו"יצילו" אותו.
