אין כמו פסק דינה של השופטת טלי חימוביץ כדי להדגים עד כמה נציבות הביקורת על הפרקליטות הפכה לגוף מסורס מעיקרו.
נניח שמישהו יפנה כעת לנציב החדש, השופט
דוד רוזן, ויגיש תלונה על התנהגותה החמורה של התובעת, עו"ד אפרת שדה. לכאורה - יהיה לו כל החומר הנחוץ. יש פסק דין נחרץ, חריף וכנראה חסר תקדים של בית המשפט המחוזי, המגולל על פני עמודים רבים כיצד ניסתה שדה בכל דרך לשבש את הגנתו של הנאשם.
אבל זה שיש ראיות, לא אומר שיהיה בירור. קודם כל, אם המדינה תערער לבית המשפט העליון - הנציבות לא תוכל לגעת בתיק עד שיהיה פסק דין חלוט. לאחר מכן, וזה העיקר, תוכל שדה לטעון שהיא הפעילה "שיקול דעת מקצועי" - מילות הקסם שיכולות לחסל כל ביקורת בעודה באיבה. היא תגיד שכל התנגדות שלה הייתה עניינית, שאין לה שום עסק אישי עם המתלונן או הנאשם (וזה מן הסתם נכון), ושהיא פעלה כפי שחשבה שהכי נכון לפעול.
בנקודה הזאת, יוכל רוזן לכל היותר לפנות ליועץ המשפטי לממשלה,
אביחי מנדלבליט, ולבקש שיכריע האם אכן מדובר ב"שיקול דעת מקצועי". סביר להניח שמנדלבליט יקבע שאכן כך הוא, משתי סיבות. האחת: מנדלבליט מתיישר בגדול לפי רצונה של הפרקליטות. השנייה: באמת נראה ששדה פעלה ממניעים מקצועיים. זה שמעשיה היו פסולים בתכלית - זה לא משנה; לפי החוק, לא ניתן לגעת בה.
זהו המצב במקרה כה קיצוני, בו שופטת מחוזית מוצאת לנכון למתוח ביקורת אישית נוקבת, ארוכה ובלתי מתפשרת על תובעת בתיק. אז מה יהיה במקרים פחות קיצוניים? מה יהיה כאשר התובע "סתם" יחליט אם הוא נותן או לא נותן חומר חקירה? אם הוא "סתם" יציק לעדי הגנה בשאלות פולשניות? אם הוא "סתם" יתנגד לכל בקשה של הסניגור? התשובה פשוטה: הוא יטען שזהו "שיקול דעת מקצועי", ובזה ייגמר העניין.
ועוד משהו בשולי פסק הדין: חימוביץ הורתה לשלוח אותו לפרקליט מחוז תל אביב (פלילי), מומי למברגר. נכון, הוא הבוס של שדה ואין מישהו אחר. אבל פרקליט המחוז הספציפי הזה ישב בשבוע שעבר בוועדת החוקה כנציג הפרקליטים, התלהם וצעק על היו"ר
ניסן סלומינסקי. הוא זה שיבדוק התנהלות של פרקליטה ויסיק את המסקנות? בחיים לא.
תאמרו: טוב, אפשר להגיש תלונה ללשכת עורכי הדין. נכון, אבל גם מזה לא ייצא הרבה. ראו כיצד התערב מנדלבליט בתלונה שהוגשה נגד בכירות הפרקליטות בפרשת תצהירו של ד"ר
חן קוגל. שם דובר על ראיות בכתב להטרדת עד, ניסיון לשיבוש מהלכי משפט וניסיון להדחה בעדות - עבירות חמורות שעונשן כמה וכמה שנות מאסר. אך כאשר החלה הלשכה לברר את התלונה - הזכיר לה מנדלבליט בעדינות שיש לו סמכות וטו על כל תלונה נגד כל פרקליט. בסופו של יום התלונה נמצאה מוצדקת, אך הלשכה לא נקטה בצעד כלשהו - בין היתר משום שגם
יהודה וינשטיין וגם מנדלבליט נתנו לאותן פרקליטות גיבוי מלא.
נסכם. פסק דינה של חימוביץ מוכיח בפעם המי-יודע-כמה עד כמה נציבות הביקורת על הפרקליטות חיונית - אך החוק שאישרה הכנסת והניסיון מלמדים, שלא תהיה ביקורת כזאת.
