לפני מספר ימים פרסמה לראשונה פרקליטות המדינה דוח שנתי לשנת 2015. [משרד המשפטים פרקליטות המדינה (2016) סיכום שנה 2015 פרקליטות המדינה].
מעיון בדוח זה מתברר שפרקליטות המדינה פתחה בשנת 2015 30 אלף תיקים, 25 אלף מהם לא התגבשו לידי כתב אישום.
מתוך המספר (הקטן יחסית) שכן התגבש לידי כתב אישום, 68% מהם הסתיימו בהסדרי טיעון, מה שנקרא בפי העם "עסקות טיעון" בין התביעה לבין הסנגוריה, לאחר שהנאשם מודה בעבירה חמורה פחות, כתב האישום מתוקן ומובא לאישורו של בית המשפט. הפרקליטות מסמנת לעצמה הרשעה. בסטטיסטיקה זאת היא נמדדת, והשופט מפנה לעצמו מקום ביומן העמוס לעייפה, ואינו צריך לקבוע מועדים להוכחות.
מתברר מעיון בדוח, ש-78% מהתיקים ש
לא הוגש בהם כתב אישום, נגנזו תחת העילה של "חוסר ראיות", בשפה לא משפטית ההליך הפלילי שמתחיל במשטרה שהיא זאת שאחראית על איסוף הראיות כנגד נאשם בפליליים לא בוצע במלאו ולא הושלם ואולי לא בוצע בצורה מקצועית.
האם יש כאן אצבע מאשימה כלפי חוקרי המשטרה?
רק ב-30% מהתיקים שהוגשו בהם כתבי אישום מתנהל דיון מלא בבית משפט (הוכחות) עד מתן גזר דין. מתוך אותם מקרים שכן מתנהל דיון ואין הסדר, ב-13% מהמקרים ישנו זיכוי או חזרה מכתב האישום.
כידוע, פרקליטות המדינה מנהלת חלק קטן ביותר מהתיקים הפליליים בין 5% ל-10% בלבד. חלק הארי של התיקים הפלילים מנוהל על-ידי התביעה המשטרתית ( תחום המצוי במחלוקת רעיונית, האם תפקיד המשטרה גם לעסוק בחקירה וגם בתביעה!).
ניסינו לבדוק את תוצרי התביעה המשטרתית, על-מנת ללמוד על נתוני הסדרי הטיעון במערך זה. מתברר שמשטרת ישראל (2016, שנתון סטטיסטי לשנת 2015), אינה מפרסמת נתונים אלו. (היכן השקיפות ??) מהשנתון הסטטיסטי שמפרסמת המשטרה ניתן רק ללמוד, שמתוך 311,000 תיקים פליליים שנפתחו על ידה בשנת 2015, הוגשו 54,000 כתבי אישום (שזה כולל גם את תיקי הפרקליטות) שמהווים 17% בלבד מכלל התיקים. זה נתון מדהים שמעורר סימני שאלה. המשטרה עוצרת בשנה כ-60,000 חשודים, פותחת למעלה מ-300,000 תיקים פליליים לחשודים, רושמת להם רישום פלילי... ובסוף התהליך, לפי מתמטיקה זאת, מוגשים כתבי אישום לאלפים בודדים.
פרופ' אורן גזל ווינשל-מרגל קרן (2012) ערכו בדיקה של שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים הפליליים, גם של הפרקליטות וגם של התביעה המשטרתית. ממצאי המחקר שלהם ניתן ללמוד, שבבתי משפט השלום, שיעור הסדרי הטיעון הינו כ-61% ובבתי המשפט המחוזיים זה עולה ל-81%.
שרון פולבר (2016) קיימה שיחה עם פרופ' אורן גזל לגבי הסדרי הטיעון, קראו כמה ציטוטים מעניינים שלו:
" אי-אפשר במערכת הנוכחית, לחיות בלי הסדרי טיעון. אבל הבעיה היא, בין היתר, החשש שנאשמים חפים מפשע יסכימו להודות במסגרת הסדרי טיעון, או שיסכימו לעונשים חמורים מדי, או שיודו ביותר ממה שהם עשו רק כדי לסיים את ההליך"
" .....נאשמים עצורים במהלך הדיונים, או במעצר בית. ולכן לא יכולים להתפרנס במשך ההליך הארוך. נאשמים כאלה מעדיפים לעתים להודות ולרצות עונש קל, במקום להמתין זמן ארוך למשפט".
".. בתיקים סבוכים, הסדרי הטיעון מעניקים יתרון לנאשמים חזקים יותר, שיש להם הכוח והאינטרס למשוך את הזמן ביודעם שהעונש עשוי להיות קל משמעותית בהסדר, כי התביעה תרצה לחסוך את ניהול ההליך הסבוך".
".. מבין אלו שמסרבים להסדר יש גם נאשמים חפים מפשע, וכך יוצא שדווקא אלה שמורשעים בטעות נענשים בחומרה רבה יותר בממוצע מאלו שהרשעתם מוצדקת".
דברים קשים עולים משיחה זאת. לדעתנו, הסדרי הטיעון במערכת אכיפת החוק - שנעשית בשם הסטטיסטיקה ולצורך שחרור לחצים ניהוליים - שעשויה בחלק מסוים של המקרים לגרום להרשעת שווא, הינה בעייתית בלשון המעטה. יתרה מזאת, נשאלת השאלה,
האם במסגרת ההליך הפלילי שופטים חותמים ומאשררים הסדר טיעון, ביודעם שהנאשם לא ביצע את העבירה עליה הוא מורשע?/B>