הספורט הישראלי היומי שמגיע לכותרות הוא משחקי הכדור, כדורגל וכדור סל ולעיתים משתרכים אחריהם הכדורעף והכדור מים. אלא שבספורט זה שמושקעים בו הרבה עשרות מיליונים בשנה, והשחקנים הם מקצוענים המקבלים שכר נאה אין השגים מכובדים ולא הגענו איתם לאולימפיאדה.
לעומת זאת יש ענפים זניחים יותר וזניחים פחות שבהם אין לנו ציפיות גדולות, ולמען האמת הם גם לא ממלאים את ההתעניינות שלנו במהלך השנה, אפילו כאשר ירדן גרבי זוכה במדליה באירופה או בעולם אנחנו בקושי מנידים עפעף או מחכים לראות שידור חוזר של הקרב.
בדרך כלל השערוריות הנלוות לענפים אלו מעניינות יותר מאשר הספורטאי, קחו לדוגמה את הקרב התקשורתי שלווה את שלזינגר הגודאית, שהופיעה בשם אנגליה והודחה כבר בתחילת התחרות, וכאשר אנחנו נושרים בתחילת המרוץ ליורו או לאולימפיאדה אזי מתרצים זאת בכך שאנו ארץ קטנה והיהודים מאז ומתמיד לא היו ספורטאים.
תענוגות החיים אז מסתבר שלא כך הדבר, קודם כל אנחנו כבר ארץ עם אוכלוסייה שמעל 8 מיליון נפש שזה לא מעט, וחוץ מזה הסתבר כי היהודים זכו לאורך השנים בכ-2% מהמדליות בעוד שהם מהווים 0.2% מאוכלוסיית העולם.
מאידך הציפיות בשמים, רק הפסדנו בתחילת האולימפיאדה וכבר מצב הרוח הלאומי היה בשפל, והנה זכתה ירדן גרבי במדליית ארד וכל האומה נסחפה והיא הפכה לגיבורה לאומית, עד שכמעט לא נשארה גאווה לטובת אורי ששון שהביא גם הוא מדלית ארד בג'ודו.
אנחנו טועים פעם אחר פעם כאשר אנו חושבים שניהול ספורט הוא דבר שולי, הגיע הזמן לטיפול יסודי, עם אנשים נאמנים שטובת הספורט בלבד לנגד עיניהם, תוך גיוס ספורטאי עבר שגם הם רוצים להצעיד את הספורט קדימה, ויחד ליצור קדרים של נערים המעוניינים לותר על תענוגות החיים ולהקדיש את כל כולם לטובת הספורט.
אולי כדאי לחזור לסיסמה שלוותה את ה"פועל" - "מאלפים לאלופים". נכון התקדמנו רבות בתחום, יש יותר ויותר אנשים שעושים ספורט אישי שלא על-מנת לקבל מדליה, אולם בתחום התחרותי אנחנו עדיין רחוק מאחור.
