"פשע שנאה" איננו תאונה

במקומותינו רווח המושג "פשע שנאה" כמושג מומצא של השמאל לבטא באמצעותו פשעים שעושים יהודים נגד ערבים. משום-מה לא נעשה שימוש דומה באותו מושג ממש לתיאור אלפי הפשעים שבוצעו במרוצת הסכסוך הישראלי-ערבי ע"י ערבים נגד יהודים וישראלים. היושר האינטלקטואלי הנלווה לצדק המפלה של אבירי השלום וזכויות האדם, הופך בכך דה-פקטו למעשה בלעם. במקום שיבטא מה שרצו להשיג ממציאיו - ביטוי חזק, המתאר חוסר סובלנות של יהודים מהאגף הימני, במיוחד מתנחלים, נגד ערבים, הוא מבטא את שנאת החינם של יהודים ליהודים דבר-מה הגובל במחלת-נפש אמיתית. את עולם הפשעים האמיתיים, ניתן לחלק לשתי קבוצות: "פשעי שנאה"¹,² ו"פשעי כדאיות";³ ויש מקרים בהם הפשעים הם שילוב של השניים; אלה הם, ככל הנראה, הפשעים המחרידים ביותר; לסוג זה של פשעים הייתי משייך את פשעי הנאצים. מרבית הפשעים הם "פשעי שנאה". מחוללי המשטמה עשויים להיות גורמים שונים: אידיאולוגיים, אמוציונלים או מונעי אינטרסים, חינוכיים ואפילו "אידיוטולוגיים". מרגע שקיימת משטמה עיוורת, היא לא רק מחוללת מעשי פשע, אלא גם מצליחה לראות כמעט בכל אירוע שקשור למושא האיבה את הרע האבסולוטי, ולגזור ממנו "תירוץ" ל"פשע שנאה" נוסף. רוב מכריע של פשעי הערבים נגד אזרחים יהודיים הם "פשעי-שינאה". הם תולדה בעיקר של חינוך ערבי מוטה משטמה, המכוון לשימור הסכסוך לאורך זמן; למעשה להעברתו מדור לדור. הערבים - הן המנהיגות והן מבצעי הפשעים - מודים שמניעיהם העיקריים הם איבה, אף שלפעמים הם מסתירים זאת בסיפור "הנכבה" - תוצאת כישלונם לחסל את מדינת היהודים - שהם מחולליו האמיתיים. אבל גם אילו היה ממש בסיפורי הנכבה", עצם הבחירה שלהם בדרך האלימות כברירה יחידה לפתרון הסכסוך בין שתי התנועות הלאומיות, אינו מעיד על סובלנות ונכונות לפשרה, אלא על עויינות החותרת להשמיד את התנועה האחרת בכל מחיר. הפשעים החמורים המעטים יחסית שביצעו יהודים נגד ערבים, ברובם המכריע לא בוצעו מתוך משטמה עיוורת אלא מתוך מניעי "נקמה" "והרתעה". נקמה על רצח ברוטלי של יהודים, בעיקר ילדים ונשים, וניסיון להרתיע מחזרה על ההתנכלויות הללו. לכן, אלה אינם "פשעי-שנאה" אלא פשעים אזרחיים המחייבים טיפול משפטי הולם. אומנם בכל "פעולת תגמול" קיים שילוב של מניעי ענישה והרתעה, אלא שכאן מתבצעים הדברים על-ידי מי שלא הוסמך לכך כחוק, ומכאן העבירה. העבירה מחמירה עוד יותר כאשר היא מופנית כלפי גורמים אזרחיים "תמימים". במדינת חוק אין מנוס מהעמדת מבצעי פשעים לדין, גם אם אלה אינם "פשעי-שנאה" או "פשעי-כדאיות". במאמר-דעה, בידיעות אחרונות מ-18.7.16: "גם לפוליטיקאים יש זכות להגנה", כותבת יפעת ביטון: "...גם לאדם שמעמיד עצמו באור הזרקורים הפוליטי יש אישיות ואנושיות הזקוקים להגנה וראויים להגנה." רעיון זה היא עוטפת בשלל מילים והסברים שמטשטש, לטעמי, את העיקר - המניע לפרסום תמונה פיקטיבית של שרת המשפטים, שקד, בעירום מדומיין. מניע זה בא מאותם מקורות שליליים שמחוללים את מעשי הזוועה של האיסלאם הקיצוני - הפיכת האדם מנפש אנושית לסמל, מושא סימלי של האיבה התהומית וחסרת-סייגים, המניעה לביצוע "פשעי שנאה". זו איננה טעות בשיקול דעת או הסחפות בגחמה אמנותית - דחף חסר מעצורים "ליופי אלוהי", שמניע את היוצר לחרוג מגבולות "המותר" ו"האסור" בנורמה החברתית המקובלת, אלא, פשוט, "פשע שנאה" שחזק ממנו. כך יש להבין זאת - לא רק במקרה זה, אבל גם בו - וכך יש לטפל במבצע (ים). זו איננה שאלה של חופש דיבור או "חירות אמנותית". זו שאלה כבדה הרבה יותר: היכן הגבול בין זכויות הפרט - כל הפרטים ללא יוצאים מן הכלל - לבין עריצות האנרכיה. לדעתי, פעלה נכון נשיאת מכללת "שנקר", הפרופ' יולי תמיר, כאשר דרשה לגנוז "יצירת-מופת" מפוקפקת זו, ואינני חושב שאצטער, אם היוזם והמגן עליה, לארי אברמסון - מנהל מח' האמנות, יחליט לפרוש. אם הוא אינו מבין או אינו משלים עם האיזון בין חופש אמנותי לזכויות הפרט של הזולת, גם כאשר הזולת היא דמות ציבורית שאינה מקובלת עליו - אין הוא ראוי להיות מלמד.