השלטון הערבי בארץ ישראל נמשך מ-640 עד 1099, כלומר כ-400 שנים. מלבד בתקופה האומאית בשאר תקופת השלטון הערבי הארץ סבלה מאי-יציבות. השלטון הערבי- מוסלמי עבר מיד ליד בשל המאבקים בין המשפחות הערביות על השליטה בארץ. הארץ סבלה ממלחמות, פשיטות של בדווים וגורמים אחרים שערערו את מצב הביטחון של התושבים.
ארץ ישראל ערב הכיבוש הערבי-מוסלמי הייתה בעלת רוב נוצרי ומיעוט יהודי ושומרוני, ושבטים בדווים בספר המדברי. אוכלוסייה בארץ הייתה מורכבת ברובה מנוצרים שמיעוטם היו ממוצא יווני, דוברי יוונית, ורובם ממוצא סורי- ארמי דוברי ארמית או יוונית שהתנצרו מרצון או מאונס במסגרת מבצע ניצור שנערך בתיאום בין הכנסייה והשלטון הנוצרי - ביזאנטי במאות ה-4 וה-5 לסה"נ. המיעוט היהודי היה מרוכז ברובו בגליל המזרחי ומיעוט שומרוני שרובו היה מרוכז בצפון השומרון. בדרום ובשולי השטח המעובד חיו שבטים בדווים.
יש הבדלי הערכות בין החוקרים לגבי מספר התושבים בארץ ערב הכיבוש הערבי- מוסלמי. משה שרון העריך שמספר התושבים נע בין 3,500,000 ל-4,000,000. מגן ברושי העריך, על-פי ניתוח ממצאים ארכיאולוגיים, שמספר התושבים בארץ ישראל המערבית הגיע ל-1,000,000 בלבד. ואילו מיכאל אבי יונה העריך שהאוכלוסייה מנתה 1,500,000 עד 2,000,000. זאב ספראי העריך שמספר התושבים שרובם היו נוצרים גדל ל-3,000,000 בתקופה הביזאנטית.
נתונים משוערים לגבי ערב הכיבוש הערבי- מוסלמי: 2,000,000 עד 2,500,000 נוצרים
כ-200,000 שומרונים
150,000 עד 200,000 יהודים
סה"כ: כ-2,500,000 - 3,000,000
בדיון על מספר התושבים וחלוקתם לקבוצות אתניות - דתיות עם הכיבוש הערבי יש לקחת בחשבון, מצד אחד, את הבריחה של יהודים מהארץ בשל הרדיפות הדתיות ומעשי הטבח בשלהי השלטון הביזאנטי- נוצרי, ואת הבריחה ההמונית של נוצרים- יוונים מהארץ ערב הכיבוש הערבי, מחשש לחייהם, מצד שני. במקורות בני הזמן אין מידע על מספר העוזבים. אבל, הבריחה ההמונית הקטינה את מספר התושבים ערב ותחילת הכיבוש הערבי- מוסלמי.
הערבים ערכו טבח בנוצרים שנותרו בארץ וביהודים וצמצמו עוד יותר את מספר התושבים.
מעשי הטבח והתנכלויות הביאו לנטישת הארץ ע"י נוצרים נוספים. לאור העדר נתונים מהימנים נשאר מספר תושבי הארץ בעת הכיבוש הערבי-מוסלמי ובתקופת הכיבוש הערבי בגדר הערכות בלבד. החוקרים שהתמחו בחקר התקופה הצלבנית מעריכים שערב הכיבוש הצלבני ב-1099 מידי הערבים מנתה אוכלוסיית הארץ כ-500,000 תושבים. מכאן, שבתקופה הערבית- מוסלמית הייתה ירידה דרסטית במספר התושבים מ-2,500,000 עד 3,000,000 ל-500,000. הירידה העיקרית הייתה בקרב הנוצרים אך לדעת החוקרים הם עדיין נותרו הקבוצה הגדולה ביותר.
יורם צפריר תאר במחקרו כיצד הכיבוש הערבי הביא לתהליך דילדולה היישובי של א"י. לאחר הירידה במספר התושבים בעת הכיבוש הערבי נמשך בתקופה המוסלמית תהליך של דילדול במצב היישובי של ארץ ישראל. צפריר הביא ראיות מהחומר הארכיאולוגי לפיו המשבר הגדול היה בתקופה שהארץ הייתה תחת השלטון של השושלת הערבית העבאסית, מאמצע המאה ה- 8, אם כי כבר בתקופה שהארץ הייתה תחת שלטון השושלת האומיית ניכרו סימני הירידה במספר התושבים.
הירידה במספר התושבים נתמכת ע"י הממצאים הארכיאולוגיים שעל פיהם הייתה ירידה של כ-50% במספר האתרים המיושבים בארץ תחת הכיבוש הערבי - מוסלמי:
בצפון מדבר יהודה - מצא עפר שיאון שהייתה ירידה מספר היישובים מ-178 ל-67 אתרים מהתקופה הנוצרית - ביזאנטית לערבית- מוסלמית והייתה חדירה לאזור של שבטים נוודים בדווים.
באזור הנגב - ירד מספר האתרים מ-470 ל-76.
באזור שדה בוקר בנגב הדרומי - ירד מספר היישובים מ-45 בתקופה הנוצרית - ביזאנטית ל-8 בתקופה הערבית - מוסלמית.
בשפלת יהודה הדרומית - מזרחית היו על-פי סקר אמציה בתקופה הנוצרית - ביזאנטית 257 אתרים מיושבים. בתקופה הערבית - מוסלמית ירד מספרם ל-155 .
בשפלת יהודה הדרומית - מערבית היו על-פי סקר לכיש בתקופה הנוצרית - ביזאנטית 158 אתרים ובתקופה הערבית - מוסלמית נותרו 35 .
בגליל העליון המערבי-באזור אכזיב - חניתה הייתה ירידה מ-45 אתרים בתקופה הביזאנטית ל-17 בשלהי התקופה הביזאנטית ול-3 בתקופה הערבית- מוסלמית.
בשרון על-פי סקר ארכיאולוגי נותרו בתקופה הצלבנית 52 יישובים לעומת 93 בתקופה הנוצרית- ביזאנטית. 41 יישובים נהרסו בזמן הכיבוש או ננטשו ע"י התושבים שברחו.
באזור המרכז ננטשו 193 יישובים מתוך 293 ונותרו 100 יישובים בלבד.
באזור ההר (דרום השומרון) - באזור רמאללה ואל-בירה הייתה ירידה, על-פי
ישראל פינקלשטיין מ-117 אתרים בתקופה הביזאנטית ל-55 בתקופה הערבית- מוסלמית.
באזור ההר (צפון השומרון) - הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין שערך את הסקרים בשומרון מצא שבתקופה הנוצרית- ביזאנטית היו באזור 267 אתרים. אבל, מספר האתרים בצפון השומרון שהיו מיושבים ירד בצורה דרסטית עוד בתקופה הביזאנטית המאוחרת. פינקלשטיין קבע שהייתה ירידה בין 66% ל-80% במספר האתרים, והייתה ירידה במספר התושבים. פינקלשטיין מצא קשר בין התרוקנות צפון השומרון מיושביו ובין הצטמקותה של העדה השומרונית כתוצאה מהדיכוי האכזרי של מרידות השומרונים ע"י השלטון הביזאנטי.
גדעון אבני וארכיאולוגים נוספים חקרו את המצב בהר הנגב. הם הגיעו למסקנה שהיישוב בנגב - עבדת, ממשית, שבטה וניצנה - לא פסק עם הכיבוש הערבי אם כי החלו תהליכי הידרדרות ודעיכה שהיו שונים מאזור לאזור. היישובים ניטשו סופית בשלהי התקופה הערבית- מוסלמית במאות ה-10 וה-11. לדעת חוקרים אלה הסיבה העיקרית לתהליך ההידרדרות והנטישה הייתה חוסר יציבות פוליטית וכלכלית כמו בשאר חלקי הארץ. הייתה ירידה בהיקף היישובים העירוניים והכפריים בנגב עד להתרוקנותו הכמעט מוחלטת של הנגב מתושבי הקבע. הפריחה של האזור בתקופה הביזאנטית התאפשרה כתוצאה מיוזמה ממלכתית שנעלמה עם הכיבוש הערבי- מוסלמי. יישובי הנגב נהנו כלכלית גם משיירות הצליינים שעלו להר סיני בתקופה הביזאנטית. השבטים הבדווים שמשו ככוח עבודה שכיר והנטישה היישובית פגעה במצבם הכלכלי ואילצה אותם לבור לחקלאות.
מספר היסטוריונים וארכיאולוגים חקרו את מצבן של הערים בארץ לאחר הכיבוש הערבי-מוסלמי. החוקרים מהמחצית השנייה של המאה ה-19 היו בדעה שהכיבוש הערבי-מוסלמי היה אלים והביא הרס וחורבן. אבל החוקרים משנות השבעים והשמונים של המאה העשרים שהסתמכו על חפירות ארכיאולוגיות מקיפות שנערכו בערים הגיעו למסקנה שתהליך השינוי בערים היה הדרגתי בעקבות הכיבוש הערבי- מוסלמי. הערים הגדולות והיישובים הכפריים שסביבן דעכו במשך במאה ה-7 אבל ההתמוטטות היישובית אירעה באמצע המאה ה-8 בתקופת שלטון בית עבאס. לצד שינויים ודעיכה בקיסריה ובית שאן החלה התרחבות ושגשוג בטבריה ובעיר רמלה שהפכו לבירות מחוז בתקופה האומיית ובסביבתן הכפרית. ההתמוטטות והקריסה של הערים אירעה במחצית השנייה של המאה ה-11 עוד לפני הכיבוש הצלבני.
התמונה הכללית מראה שבניגוד למה שהעריכו חוקרים בעבר שהכיבוש הערבי- מוסלמי הביא לשקיעה וחורבן, הדעה כיום היא שלא הייתה התמוטטות טוטלית אבל, הייתה ירידה בגודלם של יישובים עירוניים וכפריים ואף נטישה. לדעת אבני התפיסה האורבנית בערים בתקופה הערבית- מוסלמית הייתה שונה מזו של התקופה הביזאנטית והיה מעבר מהתפיסה ההלניסטית - רומית ששמה דגש על בנייה מונומנטלית לתפישה פונקציונלית ששמה דגש על אזורי מגורים ואזורי מלאכה ומסחר.
הארכיאולוג איתמר טקסל תיאר את המצב בערים על-פי מקורות ספרותיים וארכיאולוגיים. ערי החוף עברו שינויים כתוצאה מהכיבוש הערבי- מוסלמי. שטח הערים הצטמק כתוצאה מעזיבת האוכלוסייה הנוצרית. במקומה הובאה אוכלוסייה מוסלמית שכללה פרסונל צבאי, בשל הפיכת הערים למבצרים כנגד הפשיטות של הצי הביזאנטי, ואזרחי אם כי בהיקף יותר מצומצם לעומת המצב בתקופה הביזאנטית כפי שניתן להסיק מהקטנת שטחי הערים. הבאת מתיישבים מוסלמים שינתה את האופי הדתי של הערים. השינוי באופי הדתי של העיר והטלת מס הכופרים ומס הקרקע הביאו לנטישה נוספת של תושבים לא- מוסלמים שנדדו לפנים הארץ, לאזורי ההרים, עמק הירדן ועבה"י.
הסקרים הארכיאולוגיים של אזור החוף מראים שרק 50% מהיישובים שהיו קיימים בתקופה הביזאנטית שרדו לתוך התקופה הערבית- מוסלמית. למשל, באזור בין עזה לאשקלון היו יישובים שעסקו בגידול ענבים ובתעשיית יין. האיסור לשתות יין, הנטישה של אוכלוסייה נוצרית שצרכה יין ותהליכי האיסלאמיזציה והשירעוב (ערביזציה) והירידה בסחר הים תיכוני הביאו לירידה משמעותית בצריכת היין, לצמצום בפעילות הכלכלית ולנטישה נוספת.
לעומת זאת, בשפלה הפנימית, באזור רמלה- לוד- יבנה, הצביע טקסל על השפעה מגוונת של הכיבוש הערבי- מוסלמי. יישובים מסוימים התרחבו, אחרים נשארו ללא שינוי או ניטשו, אבל נוסדו גם יישובים חדשים. רמלה הפכה למרכז כלכלי ויפו הפכה לנמל ליצוא התוצרת של האזור כולו.
קיסריה מצבה של קיסריה בעקבות הכיבוש הערבי משקף את מצבן של ערי החוף. יוסף פטריך וגדעון אבני תארו את גורלה של קיסריה במעבר בין השלטון הביזאנטי לערבי. על-פי פטריך תהליך ההידרדרות העירונית החל כבר במחצית השנייה של המאה ה- 6, כלומר עוד בתקופה הביזאנטית והתעצם בתקופה הקצרה של הכיבוש הפרסי (614 - 628). הממצאים הארכיאולוגיים מעידים, לדעתו, שחלקים גדולים של העיר ננטשו ורבים מהתושבים הנוצרים ברחו עוד לפני כיבושה של העיר. השאר נהרגו, נלקחו בשבי או הוגלו לאחר כיבושה של העיר. בעיר נותרו נוצרים מעטים. הממצאים מבית הקברות מעידים שאוכלוסיית העיר השתנתה מנוצרים למוסלמים ע"י התיישבות יזומה והמרת דת כפויה.
קיסריה הערבית השתרעה על עשירית משטחה של העיר הביזאנטית ואוכלוסייתה הצטמצמה בהתאם. קיסריה הערבית הייתה עיירה קטנה. אבני חולק על פטריך. הוא מקבל את דעתם של ג'ודי מוזס וקנתה ולום שהייתה המשכיות ואף התעצמות בחיוניות העירונית במחצית השנייה של המאה ה- 6 ורק במאה ה-7, עם הכיבוש הערבי החל תהליך דעיכה איטי. קיסריה עברה, לדעת אבני, שינוי דרמתי במאה ה-7 והפכה מבירת הארץ ומטרופולין ענק לעיר שדה בינונית. גם בעורף החקלאי של קיסריה הייתה ירידה משמעותית במאות ה-7 וה-8. העבאסים בנו לעיר חומה ושיפצו את הנמל כחלק מפעולות פיתוח בערי החוף. ב-749 פקדה את העיר רעידת אדמה וחלק מהעיר נהרס ושוקם. אבל, קיסריה המשיכה להיות מיושבת לאורך התקופה הערבית- מוסלמית. היו בה מספר מסגדים וב-1048 נבנה בה מסגד מרכזי.
בית שאן (סקיטופוליס) מצבה של בית שאן שהפכה לביסאן משקף את המצב בערי פנים הארץ. סקיטופוליס נכנעה בפני הכובש הערבי ותנאי הכניעה כללו העברת 50% מבתיה לידי ערבים. ממצאי החפירות הארכיאולוגיות מעידים על תהליך שקיעה ארוך ואיטי של העיר שהיה מלווה בהרס בנייני הציבור ושימוש בהן לבנייה פרטית, הפיכת הרחובות הרחבים לסמטאות וכדומה. מבירת האזור בתקופה הביזאנטית וממטרופולין גדולה ומשגשגת היא הפכה בתקופה הערבית-מוסלמית לעיר שדה בינונית. אבל, לדעת אבני, פקדו את העיר זעזועים עוד לפני הכיבוש הערבי- מוסלמי. ב-363 פגעה בה רעידת אדמה, ב-540 התחוללה בה שריפה דגולה וב-542 פקדה את העיר מגיפת דבר. השינוי במצבה של העיר החל, למעשה, במאה ה-6 אם כי התהליך התעצם במאות ה-7 וה-8. ב-659 התחוללה בעיר רעידת אדמה שהחריבה חלקים מהעיר וב-749 פקדה את העיר רעידת אדמה נוספת חמורה בהרבה. מהתקופה העבאסית ואילך תהליך שקיעתה של העיר נמשך. ביסאן הפכה לכפר גדול ואמיד.
טבריה תחת השלטון הערבי הפכה טבריה ממרכז עירוני משני לסקיטופוליס לבירת "מחוז הירדן"( ג'ונד אורדון). השלטון הערבי שיפץ את חומות העיר שהוקמו בתקופה הרומית והביזאנטית והקים מצודה. כמו-כן, נבנה שוק ובו מערכת חנויות ובתי מלאכה ובית מרחץ. מקאדאסי שביקר בעיר במאה ה- 10 תאר אותה כעיר גדולה. ואכן, שטחה גדל פי 3 לעומת התקופה הביזאנטית. שליטים ערבים בנו בה את ארמנות החורף שלהם. על-פי היסטוריונים ערבים דרשו הכובשים הערבים לקבל לרשותם מחצית משטחה של טבריה ושל ערים נוספות. יש חילוקי דעות אם הקהילה היהודית או הנוצרית הייתה הגדולה ביותר. על-פי המקורות היהודיים היהודים היו הקהילה הגדולה ביותר בעיר לאורך התקופה הערבית, וטבריה שמרה על מעמדה כיישוב יהודי מרכזי בגליל עד שלהי המאה ה-10 או המאה ה-11. בעיר היו מספר בתי כנסת. בית הכנסת של פרוקלוס המשיך להתקיים בתקופה הערבית, אם כי הוא נפגע ברעידת האדמה ב-749, ושופץ. לדעת אבני הממצאים מהחפירות הארכיאולוגיות מוכיחים שהקהילה הנוצרית הייתה הגדולה ביותר כפי שניתן להסיק גם מהעובדה שהיו בטבריה 5 כנסיות. הקהילה המוסלמית הייתה קטנה ביותר, כפי שניתן להסיק מהעובדה שהיה בטבריה מסגד אחד בלבד. (ראה, צפון הארץ - גליל גולן והעמקים לאורך הדורות, בעריכת רות פלג) אבל, תושבי העיר סבלו מהמלחמות הבינערביות על השלטון בארץ, מפשיטות שוד, ביזה והרג ע"י בדווים וכן מרעידות אדמה שהחמורות בהן היו ב-749 וב-1033 וגרמו להרס רב. מצב הביטחון פגע במצב הכלכלי של יהודי טבריה ובמאה ה- 11 נותרה בה קהילה יהודית קטנה.
רמלה רמלה היא העיר היחידה שנוסדה ע"י הערבים בימי אבן עבד אלמלכ (705 - 715). אירעו בה שתי רעידות אדמה במאה ה-11 והיא חרבה ב-1068. עד חורבנה הייתה רמלה אחת הערים החשובות בסוריה רבתי. בין המאה ה-9 למאה ה-11 היא הגיעה לשיא תפארתה. היא שמשה מרכז השלטון הערבי- מוסלמי במקום קיסריה והייתה מרכז כלכלי חשוב ומשגשג. היו בה מפעלים רבים, ועסקי מסחר ובנקאות. אוכלוסיית רמלה הייתה מורכבת מקהילות נוצריות, יהודיות, קראיות, שומרוניות, בני שבטים ערבים ואוכלוסייה מוסלמית. לדעת אבני היה בה רוב מוסלמי לצד קהילות גדולות של יהודים, נוצרים, קראים ושומרונים. היו בה שלושה בתי כנסת ושתי כנסיות. מקאדאסי ביקר בעיר במחצית השנייה של המאה ה-10 ומצא בה הרבה מסגדים. המסגד החשוב ביותר היה המסגד הלבן. רמלה הפכה למרכז דתי מוסלמי והיו בה מלומדים שהפכוה למרכז ללימודי האיסלאם.
הסיבות לשינויים שעברו על הערים והכפרים, לדעת צפריר היו: ראשית כל, הזנחה. השלטון לא היפנה משאבים לצורך פיתוחה ושגשוגה של הארץ. שנית, המגמה להשתחרר מהאדמיניסטרציה הנוצרית והחלפתה בערבית- מוסלמית, פגעה ביעילות של ניהולה של הפרובינקיה. אבל, הגורם העיקרי לנטישה ולהתמעטות האוכלוסייה היו שבטי הבדווים שהרסו, בזזו ורצחו, ופגעו בחקלאות, חיסלו את המסחר בשל שוד שיירות הסוחרים והביאו לנטישת הארץ.