יש והחיים כבים עם מות. כל החיים. למן יום היוולדו של אדם. ילדותו. בחרותו. אהבותיו. תקוותיו. ייאושו. זקנתו. אפילו ילדיו. הוא מתחיל את מותו בלי השאר מאחור זכר.
ויש שהחיים ניצתים עם מות. עם לכתו נזכרים במת כי נזנח בדלת אמותיו לבדו, ושבים אליו כאילו יכולים למלא חסרונו באהבה, בהערכה, בהכרה, בהוקרה, בכבוד, בהשתאות לנוכח היותו במחבואיו רוח המניעה עצי כל הגנים בעולם.
ויש וכל עוד נותר אחרי מי שהלך לבית עולמו מי שזוכר כאן את שמו, נעים עוד פה צללים מחייו עד שגם מי שזכר אותו מחזיר נשמתו לבוראו, וגם הצללים נסים ללא שוב.
ויש שפורש בדממה האחרונה שהסתתרה בצווחת החיים הראשונה בפגוש הילוד את אויר העולם ואיננו יודע כי שיר אחד, לו רק אחד, נותר אחריו, לאיית תיבת "נצח" בניגון.