בן גוריון: "צבא וביטחון"

הספר ״צבא וביטחון״ בן 61 שנים הוא. מחברו דוד בן-גוריון. צבא הגנה לישראל, הוצאת ״מערכות.״ הספר צהוב משנים, דפיו מוכתמים. אך בכל עמוד שאני פותח באקראי, דברי תבונה. ״לנו יש בעיה צבאית יחידה במינה - אנו מועטים ואויבינו מרובים. במה אפוא עמדנו עד עכשיו ובמה נעמוד בעתיד? - אך ורק ביתרוננו האיכותי, ביתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי.״ (עמוד 62) ״גורל החייל, כבודו, גאוותו על הגדוד שלו, אמונו בחבריו, בטחונו בעצמו וביחידתו - כל אלו נתונים בידי המפקד. זוהי אחריות כבדה מזו של המורה לתלמידיו או של האם לילדיה. כי החיילים עומדים - או עלולים לעמוד - במערכה לחיים ולמוות.״ (עמוד 93) ״אין להעלות על הדעת פינוי ירושלים.״ (עמוד 32) ״כל הארץ היא, כמובן, ארץ מריבה... ואל יזלזל איש בנגב. הנגב הוא השטח רחב הידים היחיד שיתכן בו ישוב יהודי לא מעורב. כאן יש מקום להתישבות בלתי מוגבלת כמעט - רק אם נפתור את בעיית המים, ובידי המדע והטכניקה לפתור בעיה זו במלואה.״ (עמוד 33) ״אני מאמין שפיתוח הנגב יהיה בעתיד למקור של רווחה רבה וגם למעיין של רווחים - ואיני מזלזל לא ברווחה ולא ברווחים - אולם אני מוכן לקבוע נפשי ומעמדי ולהתריע השכם והערב, כי הביטחון קודם לרווחים וגם לרווחה.״ (עמוד 259) ״יש לזכור, שהמלחמות בימינו אינן עוד מה שהיו בימי-הביניים ואפילו בזמן החדש עד המאה העשרים, כשהמלחמות התנהלו רק בין צבאות. בימינו מתנהלות המלחמות בין עמים, ואין מבחינים בין חייל ובין אזרח. המלחמה בימינו היא טוטאלית, וכל ישוב בלי יוצא מן הכלל עלול להיפגע בה. הגברים ימצאו ביחידות-קרב, וכפי שאני מקווה לא ישבו בבתיהם ובישוביהם - אלא יצאו בצבאנו לפעולות אופנסיביות, למחוץ את האויב בארצו-הוא. ואין להניח שהאויב יטמון ידו בצלחת; הוא יתקוף את ישובינו.״ (עמודים 131-132) ״יישוב הגבולות והשטחים הריקים - אף הוא תפקיד ביטחוני ראשון במעלה, שאינו נופל הרבה מחשיבות העלייה. התרכזות מחצית הישוב בחבל הירקון בסביבות תל אביב, מהווה סכנה חמורה לבטחוננו, זאת אומרת לקיומנו. מלחמת-הקוממיות גילתה מה היה הערך המלחמתי, לא רק הטקטי אלא גם האסטרטגי של הישובים סביב ירושלים, בדרום, בגליל ובעמק הירדן. ושוב, נגזרה עלינו מדיניות התישבותית בלתי מקובלת, לא בעולם וגם לא אצלנו.״ (עמוד 258) ״לא הרובה, התותח והמטוס נלחמים ומנצחים, אלא האדם החי המשתמש בהם. וכשרו של אדם לעמוד בפני אש ומוות, יכלתו להילחם, לנצח ולמות, תלוי לא רק בכשרו הטכני ובידיעתו המקצועית - כי אם ברוח המפעמת בתוכו. ״ואני רואה בהתפרקות הנפשית והמוסרית הפושה בציבורנו - אויב מספר א׳ למדינת-ישראל; התפרקות זו מסוכנת לבטחוננו יותר מצבאות האויב. אנו חיים בגן-עדן של טיפשים; משתוללת הוללות בכל חוגי הציבור הוותיק והיא חודרת גם לחוגי העלייה החדשה. התביעות מהמדינה הולכות ומתרבות, והתביעות מעצמנו - הולכות ופוחתות כמעט עד לאפס. שכחנו, כי מדינת ישראל אינה פרה חולבת, אלא שופר המשיח לקבץ גאולים." (עמודים 259-260) ״כשהנוער שלנו רואה הגליל, ים-כנרת, המרחבים בנגב, היופי הנפלא של אילת, כשהוא חורש וזורע במשך חדשים האדמה, ואוסף תנובתה, מתעורר אצלו אותו דבר שהיה חבוי ומשותק בתוכו מלפני אלפיים שנה: חוש המולדת; ולא נוותר על זאת; כך נוצר עם.״ (עמוד 319) ״בלי התיישבות - דווקא במקומות כאלה שבעלי-הון אינם הולכים לשם - אין ביטחון למדינה הזאת. עלינו ליישב מקומות אפופי-סכנות. התישבות כזו נעשית אך ורק מתוך אהבה גדולה, כי החיים בהתישבות זו קשים ומסוכנים.״ (עמוד 319) ״בישראל אין דמוקרטיה 'עממית', וכשנדון על ברית יוכל כל אזרח להביע דעתו - בעד ונגד. ובכנסת יהיה ויכוח חופשי, אלה יאמרו - כן, ואלה - לא, והרוב יחליט. לאחר שתתקבל החלטה יעשה הצבא את רצון המדינה; בצבא לא יהיה שום ויכוח על כך, ולא יוכל חייל אחד להגיד: אני בעד הברית - ואעשה רצון המדינה, והשני: אני נגד הברית ולא אעשה. כל הצבא, בלי יוצא מן הכלל, יעשה רצון המדינה, ויהיו דעותיהם של החיילים אשר יהיו. כאזרחים יחוו גם הם דעתם בבחירות, אבל כחיילים יפעלו אך ורק לפי פקודה מוסכמת.״ (עמודים 335-336) ״מובטחני: צבא-הגנה לישראל לא יכזיב.״ (עמוד 365, איגרת פרידה מצה״ל) אני ממשיך לדפדף, עוצר פה, קורא שם, וברי לי שיש לקרוא ולשנן, להחשף וללמוד, שכן דברים שנאמרו אז, כמים חיים וצוננים, מרווים את צמאוננו גם היום. ומעדיף אני לא להוסיף, שכן בן-גוריון עצמו אמר דברים ועליהם עלינו עכשיו לחשוב. להפנים. להחיות.