במדינת ישראל מתרחש תהליך של הזדקנות האוכלוסייה כאשר תוחלת החיים עולה במקביל ומביאה יותר ויותר תושבים למעמד של זקנים. הרכב האוכלוסייה הוא כזה שהרבה מאוד תושבים הגיעו לארץ כשהם כבר בגילאים מתקדמים לא יכלו להשתלב בעבודה שיש עמה שכר קבוע והפרשות לקופת פנסיה ו/או גמל.
כל זמן שמדובר בפשוטי העם אזי אין קול ואין עונה, הביטוח הלאומי אחת מיצירות הפאר הסוציאליות מקשה את ליבו ובנגוד לתפקידו מחפש גנבים ולא כיצד מקלים על הקשישים הזקוקים לו כמו אויר לנשימה.
צרכי קשישים אלו בדרך כלל מעטים הם ומסתכמים באוכל תרופות מגורים אישפוז וטיפול רפואי, הנושאים הקשורים בטיפול רפואי מכוסים על-ידי חוק הבריאות מרחיק הלכת שחוקק במדינה, אלא שצורכי היום יום כמו מזון כביסה ועזרה אינם מכוסים.
הנושא עלה לכותרות עם מותו של מלחין בחסד נחום היימן, הסתבר שבמהלך חייו היה הולל לא קטן, ביזבז את כספו לרוח על סיגריות ומשקאות חריפים, עד שנותר חסר אמצעים בערוב ימיו. לעזרתו התגייס ראש המועצה של בית אריה שדאג לו למגורים ולאמצעי ניוד ותמיכה כספית ועל-ידי כך שרד איכשהו.
אולם נשאלת השאלה תפקידו של מי לדאוג לקשישים אלו. הביטוח הלאומי במתכונתו הנוכחית אינו הפתרון מאחר שכשמו כן הוא תוכנית ביטוח, ולכן הוא חל באופן שווה על כלל האוכלוסייה, מבלי להבדיל בין עשיר לעני. ולכן דרושות דרכים אחרות.
ראשית צריכים הילדים לתמוך בהוריהם, ומאחר שלכולם יש בוודאי גם משפחות משלהם צריך להגביל את מידת התמיכה שלהם. שנית צריך לשנות את הקצאת כספי הביטוח הלאומי כך שדמי הביטוח יכללו פרומיל לטובת פתרון נקודתי של זכאים חסרי אמצעים, הדרך הבאה לדוגמה במקרה של נחצה ואמנים אחרים היא להפריש מתמלוגי אמי שלהם חלק מסוים לטובת קופת פנסיה שתפתח רק בהגיע הגימלאי לגיל הפנסיה, כנהוג אצל עובדים בשכר.
עם חקיקת החוק לגמלאות כלל ארצי צריך לחייב גם כאלה להפריש כסף לטובת הגימלא. בנוסף לאוכלוסייה שהגיעה אחרי גיל 60 צריכה המדינה במסגרת סל הקליטה להפריש מדי שנה כספים לקרן פנסיה שתועמד לרשות העולה עם הגיעו לגיל של 70 +,רק על-ידי פתרון כולל ניתן יהיה להתגבר על הפרשות המזעזעות שאנו חוזים בהם מידי פעם בפעם, ולפתור בצורה הומנית את הבעיה.