להיות בן אדם

מה קרה בעניינו של בנימין בן-אליעזר, שהביא את הפרקליטות על כל דרגיה לעמוד על הרגליים האחוריות, להתעלם ממצבו הרפואי הקשה ולדרוש למצות איתו את הדין? אני לא יודע אם זה התחיל מלמעלה או מלמטה, אבל בשטח – כולם טענו שפואד כשיר לעמוד לדין, ואפילו רמזו שהוא רק מנסה לדחות את משפטו בתואנות שווא. התובעת שרון כהנא, פרקליטת המחוז ליאת בן-ארי, פרקליט המדינה שי ניצן, היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט – איש מהם לא חשב לעצור לרגע ולהגיד: בואו נהיה בני אדם, בואו נכיר בכך שהאיש חולה אנוש, בואו נצא מתוך הנחה שלא כולם מרמים אותנו. שיהיה ברור: העבירות שיוחסו לפואד היו חמורות מאוד. כתב האישום נגדו היה חמור יותר מזה שהוגש נגד אהוד אולמרט בפרשת הולילנד. לא בטוח שטענות ההגנה שלו היו מתקבלות, גם לנוכח העובדות וגם לנוכח הפסיקה. כל זה לא סותר את החובה האנושית הבסיסית: אדם חולה זכאי להתחשבות. כל זה לא סותר את החובה המשפטית הבסיסית: אי-אפשר להעמיד לדין מי שאינו יכול להשתתף בצורה מלאה בהגנתו. זו לא חוכמה בדיעבד. הדברים נאמרו ב-News1 שוב ושוב בזמן אמת. חבל שהם נפלו על אוזניים ערלות. ניתן רק לקוות שבמקרים הבאים מישהו בפרקליטות יפיק את הלקח. למרבה הצער, נסיון העבר מלמד שזוהי תקווה קלושה.

רודיארד קיפלינג, בשירו הנודע "אם", הציב רף לא-פשוט בדרך לשורה התחתונה: "תוכל לרשת את הארץ ואת כל העולם / ועוד יותר מזה ילדי – תהיה אדם". בין היתר מדבר קיפלינג (בתרגומו היפהפה של יאיר לפיד) על "לתת שישקרו אותך, מבלי שתהפוך שקרן", "אם אתה יכול לפגוש בניצחון או באסון / ומול שני המתחזים האלו לנהוג בהיגיון", "להגן על מטרותיך גם אם קלושים הסיכויים" ו"אם אליך כל אחד יכול לגשת, אך לא יותר מדי להתקרב". אני מעדיף שיר קצר בהרבה, המבוסס על דבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "בן אדם, עלֵה למעלה עלֵה, כי כוח עז לך. יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו בך. דרוש אותם – ויימצאו לך מיד". במילים פשוטות: תמיד לשאוף לעלות, לעשות יותר, להיות טוב יותר. היכולות מצויות בנו; אנחנו צריכים רק לממש אותן. חכמי ישראל הצביעו על כך שהמלאכים נקראו "עומדים" בעוד בני האדם נקראו "מהלכים": כוחות רוחניים עליונים הם סטטיים, לא יורדים אבל גם לא עולים. בני אדם עלולים לרדת – אבל בכוחם גם לעלות. ואם נרצה: הבחירה החופשית היא ההופכת את בן האדם לכזה, וליתר דיוק – מה הוא עושה עם הבחירה החופשית.

"השאלה איננה היכן היה האלוהים בשואה. השאלה היא היכן היה האדם" – נהג לומר אלי ויזל המנוח, יהודי מאמין ומעמיק ראות. השואה היא כנראה הדוגמה הקיצונית ביותר למה שיכול האדם לעשות עם הבחירה החופשית. הנאצים לא היו חיות וגם לא היו מטורפים. מבחני אינטליגנציה שנערכו בנירנברג לבכיריהם העלו שכמעט כולם היו בעלי IQ מעל הממוצע, וחלקם התקרבו לגאונות. מה שמוכיח, כותב פסיכולוג הכלא, גוסטב מרטין גילברט, שאין קשר בין משכל למוסר. הפושעים המוצלחים ביותר הם בדרך כלל חכמים – אבל הם גם אכזריים. בצד השני של הסקאלה, אצל מי שהנאצים כינו "תת-אדם", נרשמו גילויים אנושיים מרשימים ביותר בתנאים הנוראים ביותר. יהודים סייעו זה לזה, צחקו זה עם זה, ריפאו זה את זה, האכילו זה את זה, נלחמו זה לצד זה. היו כמובן גם תופעות קשות רבות של הלשנה, בגידה, התאכזרות, גניבות ואפילו רציחות. אלא שזו בדיוק הנקודה: להיות בן אדם – "מענטש" באידיש – זה עניין של בחירה. ומכאן, שזה גם עניין של חינוך.

הבעיה הגדולה ביותר עם מערכת החינוך הישראלית היא, שכבר מזמן לא מדובר במערכת חינוך אלא במערכת לימוד. תסתכלו במערכות השעות שיקבלו ילדיכם בימים הקרובים: כמה שעות מוקדשות למקצועות ערכיים? כמה זמן לומדים תנ"ך, היסטוריה, אזרחות, ספרות – כל מה שמסביר לנו למה אנחנו כאן ומה זה להיות יהודים וכיצד להיות בני אדם? אין ספק שההתלבטות קשה. התקציבים לא מספיקים, אין די שעות, וצריך להחליט על מה לשים את הדגש. נפתלי בנט אומר: חשוב להכין את התלמידים לחיים ולעבודה, ובמיוחד לתת להם את הכלים שיאפשרו להם להיכנס לתחומים בהם תלויה הישרדותה של ישראל – טכנולוגיה, מדע, ביטחון. הוא צודק לגמרי. השאלה היא, האם יזמי ההיי-טק של מחר, המדענים של מחר ואנשי הצבא של מחר, גם יהיו בעלי מטען ערכי מספיק כדי לנהוג ביושר, להישאר בישראל ולסייע לחלשים. שלמה המלך קבע: "טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך". אפשר לתפוס הרבה יותר בשתי הידיים ביחד, אבל מוטב לתפוס מעט בכל יד. אסור למערכת החינוך להיות "משחק סכום אפס". אפשר לוותר על שעה של אנגלית לטובת שעה של תנ"ך, וראוי לתת עוד שעת אזרחות על חשבון שעת מתמטיקה. דוד בן-גוריון קבע כלל הנכון תמיד: "גורל ישראל תלוי בשני דברים – בכוחה ובצדקתה". תנו לילדינו את הכלים להיות חזקים וגם את הערכים להיות צודקים.

מספרים על אישה שבאה לרבי ובכתה שבעלה עזב אותה. הבטיח לה הרבי: הוא יחזור. התערב השמש: הוא לא יחזור. אחרי שהאישה יצאה, שאלו החסידים את השמש: כיצד העזת לסתור את הרבי? השיב להם: הרבי הסתכל בספר; אני הסתכלתי עליה. צחוק-צחוק, אבל כך צריך לפסוק: להסתכל על השואל לא פחות מאשר על השאלה. "לא נחרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין", אמר גדול אמוראי ארץ ישראל, ר' יוחנן. גישת "יקוב הדין את ההר" מוליכה לחורבן, כי היא מתעלמת מבני האדם, כי היא הופכת את השופטים לרובוטים במקום שיהיו בני אדם. לשבחה של מערכת המשפט שלנו יש לומר, שהיא אנושית. נכון, תמיד יימצאו תקלות ותמיד יהיה מי שיטען שבעניינו השופט היה מניאק ואידיוט ובן-זונה ומה לא. אבל התמונה הכללית היא של שופטים שרואים את בן-האדם שלפניהם. ליתר דיוק: את כל בני האדם – את הנאשם ואת הקורבן, את החייב ואת הנושה. פסקי הדין מלאים בהתחבטויות של איזון בין האדם לבין החברה, בין העונש לבין ההרתעה, בין פרעון החובות לבין השיקום.

ולבסוף: כמה אפשר להיות בן אדם בעידן של תקשורת המונים מיידית, שטחית, סנסציונית, לפעמים אלימה? כמה אפשר להיות ערכי כאשר המדדים הם יופי, פרובוקציות, ריאליטי? התשובה מחזירה אותנו לנקודת המוצא: הכל תלוי בבחירה החופשית. בשבוע שעבר נשלחה הודעה בקבוצת ווטסאפ של בית כנסת קטן בתל אביב, בבקשה לממן קידוש לנער בר-מצוה ממשפחה קשת-יום; הכסף הושג בתוך פחות משעה. ראינו כיצד הרשתות החברתיות מסוגלות להביא מאות ואלפים לשמח חתן וכלה, ולהבדיל – ללוות למנוחות חייל ערירי. ראינו כיצד אפשר לגייס באינטרנט רבבות ומאות אלפים של שקלים כדי לסייע למשפחה נזקקת. ללמדנו, כי היכולת להיות בן אדם טמונה בכל אחד מאיתנו, וכל מה שצריך הוא להתגבר על היצר הרע של העצלות, של האדישות, של הציניות. אם בימי הרחמים והסליחות נקבל על עצמנו להיות קצת יותר בני אדם – העולם של כולנו יהיה הרבה-הרבה יותר טוב.