"רואה אני את דבריך" מטבע לשון החוזרת ונשנית בתלמוד, משמעה " מבין אני את דבריך", או "בין דברי פלוני לדבריך, אני רואה יתרון לדבריך". גם בלשון ימינו, פועל ר.א.ה פורש משדה הראייה לשדה ההבנה, והאומר "לא נראה לי ", אומר שדעתו, לא עינו, אינה נוחה ממה שהשמיע חברו. אך ר.א.ה במשמע של הבנה, של התבוננות, קדם ללשון חכמי ישראל וללשוננו והוא מעוגן כבר במקרא. "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"( דברים י"א, כ"ו) לא עין רואה מה הם המעשים המביאים עליו על האדם ברכה ומה מהם עלולים להמיט עליו אסון. הדעת רואה. החוכמה, התבונה, לא העין. מה אירוני יותר מאשר פרשה ששבת שלה היא פרשת "ראה", הייתה לפרשה בה איש לא ראה למרחוק לאן הוא הולך. אם "ר.א. ה הוא 'להבין', בשבת זאת היו הכל סומים ועיוורים.
מותר להניח בוודאות מלאה כי איש מן העוסקים בפוליטיקה בדרגים הבכירים לא הגיע למעמדו חף מיצרים, ובוודאות גדולה אפילו יותר חף מן הפוטנטי ביצרים, יצר הכרעת דברים בכוחנות. הכל שווים בעמידה רפה מול היצר התוסס הזה, ראש הממשלה, שר התחבורה, הטריו החרדי, גם אם אינם שווים בספיגת התוצאות הבלתי נמנעות מכניעה ליצר הכוחנות. אבל גם מי שתוקף עליו יצרו צריך להישמר פן יטנו ליבו מן הדרגש הרם ממנו יכולים בכלל להפיק כוחנות, ראש הממשלה מניהול המדינה, שר התחבורה מהבטחת צורכי הכלל, החרדים מטיפוח אהבת התורה בישראל. בשבת פרשת 'ראה' לא ראה איש למרחוק. יצרו חסם את הראייה. את ההבנה. את התבונה. את הריסון המבטיח כי כל אחד ואחד מן הניצים היצריים ישמור על מקומו על בימת השלטון בישראל.
מערכת השמירה החרדים לא ראו כי הדרישה להפר באולטימטום את החוק הישראלי המסדיר מתן היתרי עבודה בשבת יפיל עליהם כל מה שביצר להם הסטאטוס קוו. שבעים שנה הם מסכימים, בעוצמת הסכמה מלאה, או בלב ולב, או מאין ברירה, כי ישראל מתקיימת בשבתות על עבודות שניתן להן היתר מימים ימימה. פיקוח נפש איננו עמוד התיכון עליו נשענת אסופת ההיתרים. לא הכל חשמל. טלוויזיה בשבת אינה מקרינה פיקוח נפש. ספורט גם לא. הכבישים הפתוחים ותחנות הדלק ובתי הקפה והצגות ליל שבת גם הם לא. כלום לא ראו כי החדרת אלמנט 'פיקוח נפש' על-פי מערכת השמירה ההלכתית שתופקד בידי רבנים מוסכמים על הרשות, תעמת אותם עם מצב ללא מוצא מול כל מה שהציבור רואה כצורכי הרבים ולא תתיר להם להתפשר והסטטוס-קוו יתמוטט עליהם ובמפולת תרבה חלילה שנאה להם ולקדשי נישראל? לא ראו. לא הבינו. העדיפו את הצעד הראשון שפיתה אותם כהישגי, כמבורך, המוליך אל הסוף המר.
ראש הממשלה שיכול היה להעביר את כל הנושא לסמכות המורשית לדון בהיתרי עבודה בשבתות, העדיף מעורבות פוליטית קואליציונית מידית, ואסר, כנאה ללא סמכות, את כל העבודות בשבת ולא ראה רחוק יותר מכ"ץ. הוא ידע על המספר המיתולוגי של מאתיים חמישים אלף נפגעי השבתת הרכבת, אבל צייד עצמו בכתב תביעה שגולל את אשמת התעלמות מהם על שר התחבורה, ולא הביט בזעם המצטבר של ציבור שקצה נפשו בתרבות של כפייה דתית הטוענת מפי סנגוריה ששום דבר אינו כפייה כי כל החוקים נתקבלו ברוב פרלמנטרי הנשען על הבוחר החילוני. הוא לא הרחיק ראות עד כדי הבנה כי הציבור אינו יודע מי הוא כץ ומי הוא נתניהו במשבר הזה. הוא יודע מי הוא ליצמן ועל ליצמן ומפלגות היהדות החרדית עלול הציבור לפקוד את כל עוונות מה שנראה בעיניו ככפיה דתית. הם עלולים להיפרע מליצמן ואשר לנתניהו ולכץ יאמרו מה שאמר כבר שייקספיר ברומאו ויליה 'תישא הרוח את שניכם גם יחד לעזעזל'. פרפרזה, אבל זה מה שאמר...
וכץ לא ראה. הוא לא ראה כבר לפני שבת פרשת 'ראה'. הוא לא ראה כאשר הבטיח לחרדים -על-פי מה שהם נשבעים- כי הוא ערב ערבות מיניסטריאלית כי כוחו במותניו לרצות אותם בצמצום מקסימלי של עבודות תחזוקה בשבת, וכשדומה היה בעיניו כי קנה את רצונם הטוב, לא צמצם כגודל ציפיותיהם. הוא לא ראה כי אחרי כניעתו ליושב-ראש המפלגה, הוא נותר בעיני העיט של הפוליטיקאי המצוי כזן מוחלש של שר, ואם להכות - היה עליו להמתין עד יעבור זעם קרוב. הוא היכה מיד וגרר את התגובה הלא תיאמן מפי פקיד בכיר, בכיר אבל פקיד, כי איננו אלא 'פוטשניק'. הוא לא ראה כי בצומת הרגיש של עבודות הכרחיות בשבת על-פי אמת מידת צורכי הכלל, אין הוא מעומד לבד, אלא מעומדים שם כל בעלי היצרים שאינם יודעים למחול כשלא מכריחים אותם.
והשבת לא ראתה. השבת שהכל נושאים את שמה כאילו היא היום הקדוש האישי שלהם, לא ראתה כי איננה בעיני הכלל אלא עילה למרמס זכויות או למרמס חירויות או למרמס אהבת ישראל. היא לא ראתה, כי ניקבו אל עיניה. מכל מי שלא 'ראה' היא האחת הנותרת אנוסה.
האם מי שלא ראה בפרשת "ראה", יראה בפרשת "שופטים"? לא בטוח. עד "וזאת הברכה" צריכים להתפלל...
