ההבדל הדק בין מה שעל הציבור לדעת, או אולי חובתו לדעת לבין מה שזכות הציבור לא לדעת קצת מתטשטש בזכות/ ברצון הציבור לספר.
וככל שאנו מחוברים יותר – אנו יודעים יותר. רק שהרבה מזה מוטב היה לו לא ידענו, כי זה ממש לא קשור לחיינו.
אבל אנחנו התרגלנו לספר ולשתף.
העיתונות כל כולה עניין הלספר ולשתף בגלל אותה זכות מקודשת.
וכמה מותר לספר והאם צריך לספר? איך בוררים את המוץ מהתבן? כיצד נדע מה נכון לספר או לדעת וממה מוטב להתעלם? האם אנו מודעים לנזק שבלשון הרע הנאמרת? הנשמעת?
הדיבור, הפרסום לפעמים מזיקים. והסחפת בעניין הפרסומים מרגע שיצאה לדרך, אין לדעת לאן תגיע ומה תסחוף עימה. כי דיבור קובע לעתים יותר מן המעשה. דיבור משפיע, נחרט בזיכרון ועושה שם את פעולתו.. ולא תמיד היא טובה. כי יש שאדם אומר מילה או שתיים והולך לדרכו והמילים ממשיכות את העבודה בדרכן..
ובפרשת "כי תצא" אנו מוזהרים בין השאר על לשון הרע:
"זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים". (דברים כד,ט)
ומה יש לזכור?
העונש הגדול שעשה ה' לצדקת מרים הנביאה, שלא דיברה אלא באחיה אשר אהבתו כנפשה, ולא דיברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, אלא רק בינה לבין אחיה אהרון הכהן בצנעה.
"וכל מעשיה הטובים לא הועילו לה. גם אתה אם תשב ותדבר באחיך, ובבן אמך תתן דופי – לא תנצל"
מרים ששמרה על אחיה משה הקטן, שהייתה צדקת, דיברה עם אחיה על אחיה, נענשה בכך שישבה מחוץ למחנה עד שהבריאה מן הצרעת שלקתה בה בשל לשון הרע.
ובכך בעצם נודע קלונה שלה.
כך היה העם כולו ממתין שתבריא
וכך ידע העם כולו על חטאה.
"החפץ חיים" בספרו "חפץ חיים ושמירת הלשון" מפרט את איסורי דיבור לשון הרע, איסורי רכילות ואיסור הוצאת שם רע.
וכן מציין את המקרים בהם מותר לספר.
כי לפעמים מותר וצריך לספר:
אך בתנאי שיתקיימו שבעת תנאים:
- צריך לראות בעצמו ולא לשמוע מחברים.
- צריך לעיין היטב במקרה ולראות אם הוא אכן נחשב לנזק אמיתי ולא סתם נראה כך.
- צריך להוכיח את המזיק, אולי יחזור בו וישיב את הנזק.
- הסיפור צריך להיות מדויק ללא שום תוספת של המספר.
- צריך שכוונת המספר תהיה לתועלת. אם יש לו הנאה כלשהי מכך, אז אסור לו לספר, גם אם כל התנאים מתקיימים..
- אם יש אפשרות לפתור הבעיה ללא סיפור לשון הרע, אז אסור לספר
- אם כתוצאה מהסיפור יגרם נזק רב יותר מאשר אילו בית הדין היה פוסק לרעתו, גם אז אסור לספר.
כל זה נראה קטנוני לנוכח הפטפטת והשפטת ברשת.
היא מוצפת באמירות ובדיונים שמישהו שמע שמישהו כתב שמישהו אמר...ואין לזה סוף.
שומעים, מספרים, שופטים וגוזרים דינים עוד בטרם הגיע העניין לכדי צורך במשפט.
היום הרשת לוכדת בסבכיה ובמילותיה רק על סמך אמירה שלא תמיד נבדקת, ניתן גזר דין ועוברים לנושא הבא...אז מה אם חייו של מישהו נהרסו...
וזה יכול לתפוס כל אחד.
כי היום, יותר מתמיד, העניין הוא הדיבור והשיתוף ואיך נצפה שלא ידברו ויספרו לשון הרע? איך נצפה שלא יוציאו שם רע? זה קשה גם בימים ללא מקלדת ומרשתת. כי הרכילות באמת מתוקה גם כשהיא ממררת חייו של האחר.
ולא רק ברשת. בין שכנים, בין מכרים זה קיים: "רציתי להתייעץ.." הם אומרים למשל, ומספרים קצת רכילות באיצטלא של דיון בבעיה.
הטבע האנושי הרוצה לספר, לשתף, לשפוט, לדון, חזק בכולנו. ושמירת הלשון היא מצווה קשה וחשובה מאוד בין המצוות שבין אדם לחברו.
ובעניין זה כתב החזון איש: "שורש תיקון המידות הוא סור מרע, ונוח לו לאדם לקיים עשה טוב, אבל מן הקושי הוא לקיים סור מרע. יש מן האישים שהם עומדים הכן למסור שארית כוחם לטובת זולתם ליחיד ולציבור והם קפדניים ביותר, וכאשר פגע בהם אדם בדיבורו הקל, הם מתקצפים קצף חדל מעצור וידיהם קלות לחלק מהלומות רצח, ואוי לו למי שפגע בהם" (מתוך "אמונה וביטחון" פרק א, יג).
מכאן שהתגברות על דיבור לשון הרע קשה היא מאוד שכן, ככלל התגברות במצוות שבין אדם לחברו: ו"תיקון המידות מייחס לאלה המצוות שבין אדם לחברו...ואמנם להיות הפגשו במלחמת המידות בדברים שבין אדם לחברו מצוייה," ("אמונה וביטחון" פרק ד, ה)
זהירות בשמירת הלשון וזהירות בהאשמות ובהוצאת שם רע על חברו הן מן המידות החשובות לקיום העולם. שנזכה.
