נתיב האבות - חורבן בלב הקונצנזוס

באירוע יובל ה-40 של קדומים חגגו אלפים את הישגי מפעל ההתנחלות. אולם לא רק המתנחלים עשו את החיל הזה. ממשלות ישראל תרמו לא מעט, אם כי כמעט בהיחבא וכמי שכפאם שד. מדוע הצניעו, ומדוע רצו להיראות כגוררי רגלים? משני טעמים: מאי יכולת להחליט ומלחץ חיצוני. השניות בולטת במאמר מכונן של השופט מאיר שמגר, בשעתו היועץ המשפטי לממשלה, לפיו אומנם אין אנחנו "כובשים" ביו"ש ומעמדנו הוא כשל הצרפתים ששחררו את אלזס-לוריין, ולכן כללי אמנות-הכיבוש, האג וז'נבה, אינם מחייבים אותנו - אולם לפנים משורת הדין אנו בכ"ז מקבלים על עצמנו את ההוראות ההומניטריות של האמנות האלה. מכאן - "שטחים מוחזקים", לא כבושים ולא משוחררים. אלא, שאין חיה כזאת במשפט הבינלאומי, ולימים השופט ברק העלה את בג"ץ על נתיב של "כיבוש" בלבד. לממסד, הטשטוש הזה היה נוח. הואיל והתקשה להחליט - המתנחלים, שידעו בדיוק מה הם רוצים, מילאו את החלל. בכניסתם בהתנדבות לתוך טריטוריה עוינת ומסוכנת, העניקו למדינה עורף ביטחוני חיוני: פיזרו חצי מיליון יהודים, במאות נקודות, על שדרת ההר המרכזית שממנה ניתן גם לאיים על הארץ וגם להגן עליה. ועם גבור הלחץ החיצוני לסגת לקו הירוק, הם מהווים מכשול החוסם את הקטסטרופה של מדינה פלשתינית על כביש 6. אלא שאריאל שרון, שמשום כך קרא להם "לרוץ ולתפוס את הגבעות", לא נתן דעתו להתנגשות הבלתי נמנעת בין המציאות הפיסית שיצרו המתנחלים שנהגו בשטח כבעלי הבית, לבין המציאות המשפטית, הבג"צית, של "כיבוש". על הגבעות לא חיכו למתנחלים קושאנים עם בעלות על הקרקע, כי אם חוק עותומני וגזירות אנטי-יהודיות מצד רשויות התכנון והבנייה, במצוות אותם הפוליטיקאים שאמנם ניצלו את המתנחלים לצרכיהם הממלכתיים, אך גם נאלצו להצר את צעדיהם תחת לחץ המעצמות. כך קמו, בעצימת עין אחת מצד השלטונות, "המאחזים הבלתי חוקיים". בלתי חוקיים - למה? מפני שישראל אולצה להתחייב שלא להקים ביו"ש יישובים חדשים, ובהתנחלויות הקיימות - להקפיא כל בנייה מעבר לקווי הבניין הקיימים - גזירות ששום ממשלה בעלת אחריות לאומית לא יכלה לעמוד בהן. בתגובה, גילו היהודים מחדש, במולדתם, את הכישורים הגלותיים הישנים של הישרדות תחת גזירות - המציאו את החיים בקרוונים ולמדו לבנות ללא היתרים, שאותם השלטונות לא יכלו לתת, גם כשרצו. אלף תרגילים עשו המתנחלים, לסכל בתוך השטח ומתוכו את המדיניות האנטי-ישראלית הבינלאומית, שהממשלות חסרות אונים להתעמת איתה חזיתית. עד שבא פסק הדין בבג"ץ 'נתיב האבות' בגוש-עציון, שהורה להרוס 17 בתים ובהנמקתו טמון פוטנציאל לחורבן של עוד אלפים. בית המשפט לא קבע שהקרקע הנדונה היא רכוש העותרים, הוא הסכים ש"... המדינה רשאית לבקש את רישום הקרקע שבמחלוקת על שמה", והכוונה היא ל"רישום ראשון", פרוצדורה שהייתה פותרת את שאלת הבעלות על הקרקע ומונעת את הריסת הבתים. אך בג"ץ התעקש להרוס, ולכן נזקק לנימוק הטכני שהבתים נבנו "ללא היתרים כנדרש", קריטריון שלפיו ניתן להרוס יישובים שלמים משני צדי הקו הירוק, ובתוכם וותיקים שבוותיקים, שהקמתם הקדימה את הניירת החוקית. המתנחלים הבליגו על טרור ושכול, התגברו על תנאי מגורים מפרכים, ספגו רצח אופי וגירוש פוליטי. הגלולה המשפטית, של אכיפה אכזרית ובררנית, היא המרה שבכולן.