לִהְיוֹת אָדָם

לֹא לְאַבֵּד צֶלֶם אֱנוֹשׁ בַּקְרָב וּבְמַהֲלָכוֹ לִהְיוֹת אָדָם וְאֶת הַמַּצְפּוּן לֹא לְהַשְׁלִיכוֹ אָכֵן נֶאֱמַר הַבָּא לְהָרְגֶּךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגּוֹ לַמְרוֹת זֹאת אַל נָא תַּשִׂים מִזְגְּךָ כְּמזְגּוֹ כִּי בַּחֲלוֹף הַסַּכָּנָה וְתַשׁ כּוֹחוֹ אַל נָא תַּפְעִיל נִשְׁקְךָ בְּבָרְחוֹ הַיְּצִיאָה לַקְרָב לְהַגֵּן עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה לֹא תְּלוּיָה בָּרָצוֹן הִיא מִצְוַת עֲשֶה חוֹבָה אֵין בְּמִצְוָה זוֹ מִשּׁוּם הֵתֵר לַהֲפָרַת הַכְּלָל וְלֹא הֵתֵר לְהִתְעַלֶּל בַּשָׁבוּי כִּלְקִיחַת שָׁלָל נִטַּל כּוֹחוֹ שֶׁל הַצָּר וְהָקְרָב תַּם קָחֵהוּ כְּשָׁבוּי וּנְהַג בּוֹ כְּאָדָם וּבְנִצְחוֹן עַמֶּנוּ בַּמִּלְחָמָה צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֶינוּ לֹא לֵהְיוֹת שִׁכּוֹרֵי נִצָּחוֹן לָתֵת בָּה' מִבְטָחֶנוּ כִּי לָה' הַתְּהִלָּה הָחֶסֶד הַגְּבוּרָה וְהַתְּשׁוּעָה וְנָתַן לָנוּ שָׂכָר טוֹב בַּהֲבִיסֵנוּ עַמִּים שִׁבְעָה וְצִוָּה עֲלֶינוּ לְלָכֵּד שׁוּרָה לָעֲתִיד וְלֹא לָתֵת אֱמוּנָה בַּשַּׁוְא וּלְהָזִיד אָז נֵשֵׁב בּאָרֶץ בֶּטַח וְאֵין מַחֲרִיד עַל כּךְ שִׁיבַת צִיּוֹן לָאָרֶץ תָּעִיד כי תצא ותשוב מן המלחמה אפשר היה לתת שינוי קל בשם פרשת השבוע אך מהותי כך: "כי תצא ותשוב מנצח במלחמה" , דהיינו מן המלחמה שמשה דבר בה אל העם עוד בפרשת שופטים. כאן משה מבהיר לעם כי הנצחון במלחמה חשוב ביותר למען קיומו של עם ישראל בארצו, אבל לא פחות חשוב מזה "להיות אדם". כי המלחמה שעם ישראל עומד לפניה, היא מלחמת קיום, מלחמה שפרותיה הם קיומו של עם ישראל כעם בארצו לאורך כל הדורות. וכי מלחמה זו תקבע אם עם ישראל יירש ארץ כנען, שהובטחה לו על-ידי אדון כל הארץ, או שיחמיץ את ההזדמנות שהקב"ה נתן לו כצאצא של יעקב . ואמנם תוצאות המלחמה שהייתה בהנהגת יהושע בן נון לפני קרוב לשלושת אלפים שנה, הייתה המלחמה שעצבה את צאצאי יעקב לעם בארצו אשר מוסיף ליהנות מפירותיה עד ימינו אלה. אומנם היו עליות ומורדות במשך הדורות, ובכלל זה ההתנכלויות שהיו ונמשכות נגד עם ישראל. אולם כאשר רָוַח לעם ושכח את ה' אלוהיו ועשה את הרע בעינו ה' בנוטשו את אמונתו אמר לם זכריה: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבאות". וכשהרוח הטובה והאחדות קימת הרי היא חומה בצורה לעם ישראל. בפרשת כי תצא למלחמה בקש משה להקנות לעם דבר מהותי בעודו בשערי ארץ כנען, להיות אדם ולשמור על חיי אדם ועל כבודו האדם גם במלחמה. לעשות "חדל אש" כשהאויב מניח את נשקו. משה מזהיר את הלוחם בהתנהגותו בַּשָּׁבוּי או בַּשֶּׁבוּיָה. אלוהי ישראל איננו רוצה ב-טֵהוּר אֶתְנִי. אבל רוצה בטהור אלילי הגויים ובמותיהם מעל פני השטח, לבל יגרמו שישראל שנדד ארבעים שנה במדבר כדי להיות עם, לנטוש את אמונתו באלוהי ישראל ולהאמין באלילי השוא של הגויים. נזכיר שוב דבר זכות ישראל על הארץ שקבלו ביטוי בדברי רש"י בשבתו בצרפת וביודעו שכובשי הארץ הבדוים שפלשו לארץ יטענו כי ישראל השמיש שבעת עמי כנען שישבו בה לכן רש"י אמר: הקב"ה, - אדון כל הארץ, כי הוא בראה. רצה נתנה לכנענים, רצה נְטָלָהּ מהם וּנְתָּנָהִ לישראל. ובלבד שישראל ינהג במוסריות גם במלחמה על הארץ ובשובו מהמלחמה בלוקחו אישה כנענית בשבי, כי אז חובה עליו שלא לראות בה "שלל-מלחמה" ומצוה כך: ולקחת לך לאשה והבאתה אל תוך ביתך . כלומר על לוקח השבויה להתייחס אליה כאשתו. בפרשת שופטים, דובר על כִּבּוּד החוק והמשפט במלחמה ואילו בפרשת כי תצא, מדובר בהתנהגות הלוחם בזולתו כאדם בשובו מן המלחמה. ברם הקב"ה החמיר עם העם שבקש למחוק את ישראל מעל פני האדמה וצוה לאמור: והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלוהיך נתן לך נחלה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה את זכר עמלק מתחת השמים - לא תשכח. (כה/יט) כי עצם קיומו מהוה סכנה קיומית לעם ישראל . מצוות בבחינת חוק או גם חֻקָּה בספר דברים משה בפרשה זו, מתיחס גם לחוקים שבין אדם לחברו, שיש להקפיד בקיומם בכל מצב, בארץ ובגולה לעתים חוק נשמע כּחֻקָּה שכמעט ואין לבטלה כגון: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומת.(כד/טז). ספר דברים הוא משנה תורה, איננו מוסיף מצוות רבות על אלה שכבר נקבעו בארבעת חֻמְשֵׁי התורה מבראשית עד סוף במדבר, אך מכיל מצוות רבות. הוא בבחינת שִׁנּוּן מצוות מתריג מצוות התורה על כן חֻמָּש דברים נקרא משנה תורה. למעשה כאן מדבר משה על מצוות טריביאליות רגילות ופשוטות כגון: ועשית מעקה לגגך.(כב/ח) או לא תחרש בשור ובחמר(כב/') לא תחסם שור בדישו(כה/ד) לא תבשל גדי בחלב אמו (ראה יד/כא) וגם על מצוות נשגבות בדיני נפשות ובאמונה, או ביחס ישראל לבני עמים אחרים כגון: לא תתעב אֱדֹמִי כי אחיך הוא, או לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו (כג/ח) או כמו לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו (כג/טז) ובעוד מצוות (כחוק) מוסריות: שלא לעשוק ולא לגזול את זולתך, ובכלל זה איסור ניצול אישה כזונה, שמהכנסותיה לתרום בקודש שנאמר: לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוהיך לכל נדר.(כג/יט). כאמור גם חוקים שבין אדם לחברו כגון: לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מִגֶּרְךָ אשר בארצך בשעריך(כד/יד) ובמסחר: לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה(כה/יד) עשה חסד ותרום משלך לנזקקים. אנחנו הנמצאים בפתח ראש השנה, מצווים לנהוג כך, שלא ימצא רעב בחג. על-אף דברי המשורר: טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים" (תהלים קיח/ח). המלחמה בעמלק והמשתמע ממנה אין אנחנו יודעים מן הכתובים מי זה עמלק. האם הוא עם והיכן ארצו. ואיך זה מתישב עם מה שנאמר קודם לכן על התנהגות ישראל בעת מלחמה, שלא לחטוא ב"רצח עם". והנה בעניין עמלק פוגשים פעמים את החובה בדבר מְחִיַּת זכר עמלק. פעם מצאנו זאת בפרשת "בשלח" בחמש שמות ופעם נוספת בפרשת השבוע כי תצא. משה אומר ליהושע לבחור את הלוחמים המתאימים מקרב העם להלחם בעמלק . ואכן אנו קוראים: "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" זה נאמר בפרשת בשלח . ובפרשת כי תצא בשלושת הפסוקים החל ממפטיר נאמר: זְכֹר את אשר לך עמלק הדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואת עיף ויגע ולא ירא אלוהים. (כה/יז,יח) והכתוב בכי תצא ממשיך מפי משה ואומר: והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלוהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. (כב/יט) לכאורה צווי זה עומד בסתירה למה שנאמר קודם לכן בכל הנוגע ליחס שיש לתת לתושבי הארץ שנלחמו בישראל לאחר שיניחו את נשקם. ישראל נצטוה להתייחס אליהם כגרים. אלא שחכמי המדרש רואים בעמלק אב-טיפוס של אויב החורג מכללי ההתנהגות במלחמה המקובלת, כאשר עם זדוני זה, מגלה פחדנות ומזנב בחלשים הם הנחשלים והורג בהם, אין לנהוג בו ככל העמים. מה עוד ולא נאמר היכן ארצו ומה עשה ישראל לעמלק בצאתו ממצרים ובכל זאת הוא תוקף מן המארב ומכה בחלשים-הנחשלים. יחד עם זה יש שוני בתורה כאשר בפרשת כי תצא נצטוה ישראל: תִּמְחֶה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח.(כה/יט) ואילו בבשלח, אמר ה' אל משה: כְּתֹב זאת זִכָּרוֹן בספר ושים באזני יהושע, כי מחה אֶמְחֶה את זכר עמלק מתחת השמים (שמות יז/יד) כלומר מי שימחה את זכר עמלק הוא אלוהים בעצמו ולא ישראל בהנהגת יהושע . אלא שרבי יהושע בן לוי בשם אלכסנדרי מבהיר, כי אומנם הקב"ה ימחה את זכר עמלק, אלא שבפרשת כי תצא מזכירה לנו כי מחיית זכר עמלק זו אחת מתרי"ג מצוות שעל ישראל לקימן, שאם יקים מצוה הַמְּחִיָּה ישראל איננו חוטא ברצח עם. כי מנוי וגמור אצל הקב"'ה כי מחה ימחה את זכר עמלק . לא כמו שינהג בעמים שיניחו לישראל לעבור דרכם בלכתו אל ארץ כנען. לא חלה גזרת מחה תמחה: וקראת אליה (אל הארץ) לשלום, רק בסרבו: ונתנו ה' אלוהיך בידך ושבית שביו וגו'.( כא/י) נתו לך לעבור דרך ארצו לא תלחם בו ולא תקח ממנו שלל. ברם אלה המבקשים למנוע ממך לרשת את הארץ כולל שבעת עמי כנען שישבו בה הם: החתי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי והגרגשי עשה כאשר צִּוְךָ ה' אלוהיך (כ'טז,יז). אלה המשלימים עם רצון אלוהים להוריש לישראל את הארץ שבה הם יושבים, יהיו גרים בארץ ואליליהם ובמותיהם ואשריהם יושמדו לפיכך נֹאמַר: שִׂים פָּנֶיךָ לְשָׁלוֹם יִהְיֶה שָׁלוֹם לְךָ אַף אִם יֵאָחֵר סוֹפוֹ לָבוֹא בִּשׁעָרֵיךָ לֹא לָשׂוּשׂ אֱלֵי מִלְחָמָה וְאֱלֵי קְרָב וּזְכֹר תּמִיד מַדּוּעַ מִקְדָּשֶנוּ חָרָב שִׂים אֶת הַמִּלְחָמָה כְּכֹרַח הַשָׁעָה כִּי גָּם בַּנִּצָחוֹן בַּמִּלְחָמָה יֵשׁ דִּמְעָה עֲשֶׂה מִלְחָמָה רַק לְשֶׁם פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ אַךְ לֹא עִם מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁנוּ כָּעֲמָלֶק