לעניין השפעתה של הזירה הבינלאומית על אתגרי צה"ל, מקובל אצלנו מבית אבא משפט של בן-גוריון, שלפיו "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". אלו הנאחזים בו נוטים לשכוח שאותו בן-גוריון שלח רמטכ"ל של צה"ל למשכב (ערב מלחמת ששת הימים), כאשר הוא הסביר לו באותות ובמופתים שזה טירוף מוחלט לצאת למלחמה בלי שהצרפתים יאבטחו את המרחב האווירי שלנו כמו שהם עשו בשבילנו, לבקשתו המפורשת, ב-1956. מסתבר, אפוא, שבמקרים רבים חשוב מה יעשו הגויים.
ובמילים אחרות: אין כמעט נושא, ולו היבט אחד, שנוגע ליכולותיו של צה"ל - בשגרה, במעבר לחרום, בחרום, ובמצבים הקריטיים שלאחר מלחמה - שאיננו מושפע בדרגה כזו או אחרת ממעמדנו וממערכת היחסים שלנו בזירה הבינלאומית: בניין הכוח; שימור היתרון הטכנולוגי; יכולות ייעודיות למטרות ספציפיות; שימור המסד התעשייתי של מדינת ישראל; יצירת מרחב הזמן ללחימה כשהיא נדרשת; החוסן המערכתי, כולל העורף, בחרום; שיקום הכוח לאחר לחימה; המענה לסוגים כאלה ואחרים של איומים חוצי גבולות אשר מטרידים לא רק אותנו. אחרון וראשון גם יחד - יכולת המודיעין של מדינת ישראל, שגם היא אינה מתקיימת בחלל הריק; ועוד לא הזכרתי שוב, ראשית ואחרית, את התכלית המדינית.
בכל נקודה לרוחב החתך שמניתי - לא בכולן באותה מידה ולא בכולן באותה דרך - יש משקל לתשומותיה של המערכת הבינלאומית שמולה אנחנו פועלים. אני מבקש להציג, על-פי מניין גאוגרפי, חמישה מוקדים של השפעה משמעותית מאוד של המערכת הבינלאומית על יכולותינו - גם בהיבטים של אילוצים, שאין מנוס מלהזכיר, וגם מבחינת ההזדמנויות, בניין הכוח, והרבה מאוד מהמרכיבים שאפשרו להביא את מדינת ישראל לרמת היכולת המרשימה שיש לה היום והייתה לה בדור האחרון מול מערכות יריבות - שחלקן נסוגו אחורה, וחלקן מתפתחות בכיוונים מסוכנים.
בראש ובראשונה, ברור שבליבת היכולות המערכתיות של מדינת ישראל בתחום הצבאי, לצד כוחנו ועוצם ידינו והחוסן הלאומי שלנו, ניצבת גם מערכת היחסים שנבנתה בעמל רב עם ארצות הברית של אמריקה, בוודאי משנות השישים והלאה. זה גלום בעיקר בתקציב ההצטיידות של צה"ל, ובכל מה שנגזר מהיקף חבילת ה-FMF (Foreign Military Financing) הסיוע הצבאי שישראל מקבלת. היה מקובל לומר שחבילת ה-FMF שישראל מקבלת היא הגדולה בעולם; כיום, בגלל היבטים של ההסתבכות באפגניסטן ועירק, היא הפכה להיות "רק" בין הגדולות בעולם. לאורך זמן היא בוודאי חבילת הסיוע המצטברת הגדולה ביותר, והיא בעלת משמעות גדולה מאוד לעתידנו.
הנושא הזה, במבט לעשר השנים הבאות, נתון כעת בדיון פרטני - ומה שיסוכם במזכר ההבנה בין ממשלת ישראל לבין ממשל האמריקני הנוכחי (או חלילה הממשל האמריקני הבא), זו סוגיה שכרגע נתונה בטיפול מדיני רגיש ביותר. לא אסתכן בנבואה לגבי תוצאות המגעים אבל הייתי ממליץ לנו לנהוג תבונה ובזהירות רבה בעניין זה, ולו מסיבה אחת פשוטה: 18T, החוב הלאומי של ארצות הברית חצה את סף השמונה עשר טריליון דולר! צריך להיות זהירים ונבונים מאוד ברמת הדרישות שאנו מציבים בפני המערכת האמריקנית במצבה. חלק גדול מאוד מהסער והסחף שאנחנו רואים בפוליטיקה האמריקנית הנוכחית, גם במאבק על הבית הלבן וגם בקרע העמוק בין המפלגות בקונגרס, הוא נגזרת של מציאות זו. אנחנו לא צריכים לוותר על דרישות לגיטימיות שלנו; יותר מזה, באופן פרדוקסאלי, במצבים כאלה בקשת הסיוע של ישראל חשובה לכל ממשל אמריקני - משום שהיא המרכיב היחיד שמאפשר לו לנמק פוליטית בגבעת הקפיטול את חבילת הסיוע בכללותה. הקטר הפוליטי הפרו-ישראלי הוא זה שגורר אחריו "במעלה הגבעה" את כלל חבילת הסיוע. לפיכך, אנחנו לא חסרי אונים מבחינה פוליטית. לא הייתי מציע שנוותר על מרכיבים שהם חיוניים מבחינתנו. עם זאת, ראוי לנו שננהג בתבונה ובזהירות.
בסופו של דבר אנחנו עומדים גם בפני מתחים בחברה האמריקנית. נימות אנטי-ישראליות מחלחלות בתוך האליטה החברתית והאינטלקטואלית האמריקנית, לא הייתי מקל בזה ראש. עולה גם השאלה של שחיקה בנוכחות האמריקנית. אני לא חושב שזאת שאלה של שחיקת היכולת או העוצמה האמריקנית, אפשר אף לטעון כמו שטוען ממשל אובמה, במסמך המדיניות הלאומית של 2015, שארצות הברית היום חסונה יותר, עצמאית יותר מבחינה אנרגטית, ובעלת יכולות מרשימות יותר בזירה הבינלאומית. הבעיה נעוצה בכוח הרצון ובפילוסופיה המדינית. אלו יכולות להשתנות בנסיבות פוליטיות מסוימות, אבל בינתיים אנחנו ניצבים בפני מציאות שמחייבת אותנו לסמוך קצת יותר על עצמנו ועל סביבתנו האסטרטגית, והן מחייבות חלק מסביבתנו האסטרטגית לסמוך עלינו.
עוד אילוץ בעייתי, וראינו זאת בפעולה סביב סוגיית הגרעין האירני, הוא הקיטוב הפוליטי הבין- מפלגתי החריף בקונגרס ובציבוריות האמריקנית, והפיכתן של סוגיות שהיו צריכות להיות אינטרס לאומי גורף, לרוחב המערכת האמריקנית, לסוגיות פוליטיות שהנשיא ויריביו עושים בהן שימוש. הדבר מחייב אותנו להתנהל במשנה זהירות ושיקול דעת. הדו-מפלגתיות, ה- bipartisanship (כלומר המחויבות כלפי ישראל של שתי המפלגות האמריקניות) תמיד ניסינו למנוע את הפיכת ישראל למרכיב נוסף בריב המפלגות. ה- bipartisanshipהייתה לא במקרה נכס מקודש של מדיניות החוץ הישראלית במשך שנים ארוכות, נכון יהיה לעמוד על המשמר מפני שחיקה. לא חסרות לישראל הזדמנויות בזירה האמריקנית, רמת התמיכה הבסיסית של הציבוריות האמריקנית בישראל, כמו שהראו הסקרים האחרונים, ממשיכה להיות מרשימה מאוד. בשונה מעמים אחרים במערב, העם האמריקני מבין את משמעותה של העוינות מצד גורמים מאיימים וכוחות רדיקליים. הוא יכול להגדיר לעצמו מה היא מהותו של אויב ולהתייצב כנגדו. לכן יש לו גם הבנה אינסטינקטיבית למציאות הקיומית שישראל נמצאת בה - וזה מתורגם למאזן היסטורי בסקרים. יש לכך גם שורשים עמוקים מאוד בתודעה ובזהות האמריקנית.
ברמה האופרטיבית, מה שפותח בפני מדינת ישראל הזדמנויות לקראת השנים הבאות, כולל בתחום הביטחוני - במגוון של תחומים כולל סייבר, ומענה טכנולוגי לאיומי הטילים, לאיומי טרור בלתי קונבנציונאלי וסיכונים נוספים - גלום בחקיקה שמכונה חקיקת SPA (Special Partnership Act) שהגדירה את ישראל כמדינה היחידה שהיא "שותפה אסטרטגית מיוחדת". כיום ישראל היא המדינה היחידה המוגדרת כ-Major Strategic Partner של ארצות הברית וככזאת יש לה זכות לגשת להרבה מאוד תחומים, החל משיתוף פעולה כלכלי וטכנולוגי ועד לתחומים שיש להם השלכה ביטחונית ישירה: נגישות למרחבים שבדרך כלל שמורים רק לבעלות הברית הפורמליות של ארצות הברית ואפילו שם לא לכולן ולא כל הזמן.
במרחב זה יש לנו הזדמנות להעמיק, לבסס, להתקדם, אבל יש כמה דברים שאנחנו צריכים לשמור עליהם. כבר הדגשתי את עניין ה-bipartisanship. נקודה שנייה, שחונה בעיקר במגרשם של הצבא, מערכת הביטחון וקהילת המודיעין של ישראל, היא האתגר לגרום למערכת הצבאית המקצועית האמריקנית להמשיך לראות בנו נכס - כפי שהיא רואה בנו היום (בניגוד למה שקרה בימי מרשל ופורסטר - שרי החוץ וההגנה של טרומן ב-1948, שהתנגדו להכרה בישראל). כיום, התפיסה שישראל היא מופת ונכס מחלחלת עד הדרגים הצבאיים הנמוכים, וחשוב מאוד לשמור על כך. יש לזה השפעה רחבה. בניגוד לשנות השישים, בעשור וחצי שמאז 11/9 - תהיה אשר תהיה רמת הרפש הפוליטי שפוליטיקאים אמריקניים מטיחים אחד בשני - לובשי המדים, אם זה מכבי האש, אם זה המשטרה, אבל בראש ובראשונה, הצבא, הפכו להיות בעיני העם האמריקני, על כל גווניו הפוליטיים, כמעט לנכסי צאן ברזל. לכן חשוב מאוד שמדינת ישראל והגופים המוסמכים שלה ישכילו לקיים את הקשר הזה בכל הרמות המקצועיות הרלוונטיות, להדק אותו, לטפח אותו, ולהמשיך להנחיל את התחושה שמבחינת ישראל מדובר על מערכת יחסים שבה אנחנו גם נותנים ולא רק מקבלים.
נקודה אסטרטגית אחרונה, שאין ערוך לחשיבותה, נוגעת לתפקידה של יהדות ארצות הברית. מי שחושב שהוא יכול בשלב הזה של המאבק על קיומנו ועל מעמדנו בעולם לבזות את רוב מניינה ובניינה של יהדות ארצות הברית בלב שקט, מאיים בפועל על ביטחון מדינת ישראל! על הפרק עומדת שאלה שנוגעת למעמד הזרמים הלא אורתודוקסיים במדינת ישראל, הזדמנות היסטורית לצעד קדימה. אם נלך דווקא עכשיו שני צעדים אחורה נגרום לעצמנו נזק שלא נדע אחר כך איך לתקן אותו.
בה בעת, ארצות הברית, גם אם בסופו של דבר היא ניצבת הרבה מעל לכל גורם אחר, ונוכחותה משמעותית בכל הרשימה שמניתי קודם, אינה הגורם המשפיע היחיד. יש משמעות גם לזירות אחרות במערכת הבינלאומית, הן מבחינת בניין כוחו של צה"ל, והן מבחינת מעמדה של מדינת ישראל ויכולת הפעולה שלה. אני רוצה להזכיר ארבע זירות נוספות:
- הזירה האסיינית, ואני מדגיש אותה לא במקרה, היא המרחב שבו - במידה גדלה והולכת - תלויה יכולתה של מדינת ישראל לשמר את המסד התעשייתי שלה על-מנת לתת בידי צה"ל מערכות נשק ייעודיות מייצור עצמי, מפיתוח עצמי, על בסיס המשוואה הכלכלית שניתן לקיים אותה רק באמצעות הגדלת נפח הייצור של התעשיות הביטחוניות. ישראל ניצבת הרבה מעל לכל מדינה אחרת בעולם בייצור ביטחוני לנפש. לשווקי הייצור הביטחוניים יש משמעות רבה עבור היכולת של צה"ל לבקש מהמסד התעשייתי של מדינת ישראל להיות מסוגל לספק לו את צרכיו בשגרה ובחרום. הודו ללא ספק היא אחד השווקים החשובים, אבל היא אינה היחידה. יש שני אילוצים שצריך לתת עליהם את הדעת - החיכוך עם התעשיות האמריקניות, לא דבר פשוט ולפעמים לא דבר נעים; והעובדה שלקוחותינו הביטחוניים כולם שייכים לאותו מעגל מדינות שהולך ומסתמן כמעגל המאזן או מעגל ההכלה, containment, סביב סין ככוח מעצמתי עולה. צריך יהיה להיות קשובים לנקודה שבה הדבר יתחיל להטריד את הענק הסיני. בינתיים אנחנו עוד לא שם, ויש לנו מרחבי תמרון לא מבוטלים.
- רוסיה - איננה כמעט בגדר שוק לייצור שלנו, במידה לא מבוטלת בהחלטה שלנו ומסיבות שאנחנו יודעים היטב; אבל היא בהחלט גורם משפיע ומעצב בסביבתנו. היא מייצרת עבורנו איומים ואילוצים כבדים ומשמעותיים, בשל התנהלות רוסית בתחומים מסוימים, כמו אספקת נשק לאירן ולסוריה, שהיא מטרידה ובעייתית. עם זאת, הקשר עם מוסקבה יוצר גם מרחב הזדמנות. עיניכם רואות שעם כניסתם לסוריה הרוסים הודיעו לישראל שהם מוכנים לדבר אתנו ברמת פירוט מסוימת על מה שנקרא deconfliction, על איך אנחנו ממשיכים לפעול בסוריה בלי שהמרפקים שלנו יתנגשו. זה פחות או יותר שקול לאמירה פשוטה באזני אסד, שבה פוטין מודיע לו שמבחינת רוסיה, ישראל יכולה להמשיך לתקוף את מה שחשוב לה, ובלבד שהיא לא מאיימת על הישרדות המשטר או על האינטרסים הרוסים. זה לא דבר קל בעיני, ויש לו שורשים שחלקם נעוצים בחשבון אסטרטגי וחלקם אפילו רגשיים והיסטוריים.
- גם באירופה יש מדינות שעמדתן ממשיכה להיות חשובה לנו. חלק גדול מההצטיידות הימית של מדינת ישראל בשנים האחרונות שורשה במדיניות סיוע גרמנית שחשובה לנו מאוד. אין ספק שבאירופה אנחנו נתונים גם לאילוצים מחריפים והולכים - ספציפית בתחום של חלפים ומערכות נשק, בוודאי בשעות חרום - כך שלסמוך על אירופה כקולקטיב בוודאי שאיננו יכולים לסמוך; אבל קורים דברים חשובים בינינו למדינות מסוימות, בייחוד במזרח אירופה, בנוסף לקשר הייחודי עם גרמניה.
- כנקודה נפרדת הייתי מזכיר כי במרחב ההזדמנויות יש היום קטגוריה שעומדת בפני עצמה של קשרי ביטחון במזרח הים התיכון. ספציפית, מדובר בקפריסין וביוון, שהקשר המתהדק איתן הוא משמעותי עבור מערכת הביטחון בשורה של היבטים, הן באימונים וברכש והן בחוסן המערכת הצבאית והאזרחית של מדינת ישראל בחרום - מצבי חרום מעשי ידי הטבע ומעשי ידי אדם. יש לדברים האלה משמעות גדלה והולכת.
- לסיום, אזכיר אפיזודה ששמעתי מיוסי בן חנן. מאיר דגן ויוסי בן חנן, אחרי שירותם הצבאי, החליטו לבקר בוייטנאם ולראות את שדות הקרב. להפתעתם הם לא רק שהצליחו להגיע לשם, אלא גם הצליחו לקבל את החוויה המיוחדת של שיחה ארוכה עם מי שהיה המצביא הצפון-וייטנאמי העליון בשנות המלחמה, הגנרל גיאפ. בסוף השיחה אמר להם הגנרל: אתם יודעים, גם הפלשתינים באים לכאן ושואלים אותי - אתה סילקת את הצרפתים וסילקת את האמריקנים, איך נסלק את היהודים? ואני נותן להם את אותה תשובה: הצרפתים חזרו לצרפת, האמריקנים חזרו לאמריקה - ליהודים אין לאן ללכת, ואתם לא תסלקו אותם.
