"צריך לדעתי להגיע להסדר מדיני. אני אעשה כל מאמץ להגיע להסדר מדיני, כי אני חושב שחשוב לישראל להגיע להסדר מדיני. אני גם חושב שהמחשבות והרעיונות שאפשר להמשיך ולהחזיק תחת כיבוש. זה תחת כיבוש, אז אפשר לא לאהוב את המלה, אבל מה שקורה זה תחת כיבוש. להחזיק שלושה וחצי מיליון פלשתינים תחת כיבוש, לפי דעתי זה דבר גרוע. גם לישראל, גם לפלשתינים, גם לכלכלת ישראל.
צריך לרדת מהנושא הזה בדרך שביטחוננו לא ייפגע. שליטה בשלושה וחצי מיליון פלשתינים, זה לא יכול להימשך ללא סוף.
אתם רוצים להישאר תמיד בג'נין, בשכם, ברמאללה, בבית לחם, תמיד.
אני לא חושב שהדבר הזה נכון". (ראש הממשלה לשעבר
אריאל שרון ז"ל).
בשנת 2003, התכנסה לה סיעת הליכוד בכנסת, ודנה בעניין אישור תוכנית "מפת הדרכים" שהתגבשה כנוסחה משיתוף הפעולה ההדוק בין ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, לממשל האמריקני בראשותו של הנשיא גורג' וו בוש, וכחלק מהמו"מ המדיני-עתידי שאמור להתקיים כביכול מול הרשות הפלשתינית.
ביקורת קשה מצדם של חברי הכנסת של הליכוד שתקפו את שרון ואת השרים שתמכו בו, על התנערות ממדיניותה של ממשלת הימין, ועל "כניעה לטרור".
אריאל שרון שהיה אבי ההתנחלויות, שדגל במדיניות של "אף שעל", הבין בערוב ימיו כי לא קיים שום תירוץ לוגי מוצדק בהחזקת 3-4 מיליון פלשתינים, תחת כיבוש. אין זה משנה כלל וכלל מהי מידת הימניות, הניסיון המלחמתי, הציונות ואהבת הארץ.
ישנו מסלול ברור, רציני ביותר, אחראי ושקול שבו כל ישראלי/ת ימני/ת שהוא גם רציונלי, אינטילגנטי, ריאלי, קבוע ומוביל למסקנה אחת ויחידה - סיום הכיבוש, הינו אינטרס ישראלי.
לאחרונה עלתה יוזמה חדשה, הנקראת "מחליטים בחמישים- דורשים משאל עם על עתיד השטחים".
המטרה העיקרית של קמפיין זה, היא להוביל מסע החתמה אזרחי הסגנון של עצומה הקוראת לקראת שנת יובל החמישים למלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים, להחלטה האם מדינת ישראל בחמישים השנים הבאות צועדת לעבר חזון שתי המדינות לשני עמים, או לעברה של מדינה דו-לאומית תוך כדי סיכון מהותה כמדינה דמוקרטית של העם היהודי.
במכתב שנשלח לראש הממשלה,
בנימין נתניהו על-ידי מובילי היוזמה, נכתב באופן קונקרטי מדוע בעצם יוזמה זו נכונה, וכמו-כן צורפה בקשה מפורשת למפגש עימו לגבי הנושא. נכתב כי ההכרעה בשאלה הקריטית ביותר עבור עתידה של מדינת ישראל באמצעות משאל עם, תהווה הצהרה מעשית כלפי אומות העולם לאן מועדות פניה של ישראל, ובעצם העניין תהווה בנוסף כהנחייה ממשית לממשלות עתידיות שיבחרו לנהל ולפעול בכדי לממש את ההחלטה שתתקבל. עד מימוש ההחלטה, ינקטו מדיניות הכוללת את קביעת הגבולות ואזורי ההתיישבות בהתאם לאותה החלטה שתתקבל.
שאלות רבות ומאתגרות, נשאלו בנוגע ליוזמה. כמו-כן נטען כי כאשר הועלה הדיון למשאל עם בעבר עבור ההחלטה לגבי ההינתקות מרצועת עזה, השמאל הישראלי שלל את עצם קיומו של משאל זה.
ובכן, נכון.
השמאל הישראלי ציוני שלל קיום של משאל עם, בו הדעה הרווחת מבחינת מרבית שותפיו הפעילים לגבי עתיד השטחים, היא שיש לפעול על-מנת לצאת מהם למטרת היפרדות מדינית. לכן לא היה קיים טעם לביצוע משאל שכזה, שעלול לסכל את מה שהשמאל הציוני בגדול חותר למטרתו.
כלומר כל יום שבו נמשכת האחיזה בשטחי הגדה המערבית (יו"ש), למעשה מקרב את מדינת ישראל אל שחיקתה הסופית כמדינה דמוקרטית של העם היהודי.
ההתעקשות הזו לגבי היפרדות מדינית על בסיס החזון של שתי מדינות לשני עמים, חיונית למדינת ישראל מכיוון שהיא נזעקת לשמירה על אופיה הדמוקרטי בראש ובראשונה, היא נזעקת לשמירה על ערכי המוסר היהודיים, והיא נזעקת לשמירה על הנכונות לעיצובם החברתי של הדורות הבאים מתוך דאגה לסדר מופתי, ומתוך רצון להמשך המפעל הציוני, לא כבניין התנחלותי באדמות כיבוש שבהן לא מוחל החוק הישראלי, אלא כבניין מכונן המחויב לצמצום האלימות, והתנחלות שלטון החוק במדינת ישראל הריבונית.
