שוויון בפני החוק?

את הרעיון לנושא של המדור קיבלתי כבר ביום ראשון (18.9.16). השר גלעד ארדן הורה למשטרה "לתעדף" (בעברית של בני אדם: לתת עדיפות) את חקירת תלונתה של שדרנית הספורט שרון פרי, בדבר גניבת הסמארטפון שלה ובו תמונות עירום. ואכן, המשטרה הוכיחה יעילות מופתית, איכנה את הטלפון תוך כמה שעות וחסמה אותו. החשוד בגניבה נעצר אחרי ארבעה ימים; את מי שפרץ לדירה שלנו לפני כמה שנים, מעולם לא תפסו. ארדן הצליח, במשפט אחד, לעשות שני דברים פסולים: גם נתן פרוטקציה לאדם ידוע וגם דאג שכולם יידעו על זה. ומה דינו של סתם אדם מן היישוב, שהסמארטפון שלו נגנב ויש בו מידע רגיש כזה או אחר? ומה עם הצורך להבטיח שילדינו יוכלו ללכת ברחוב מבלי להיפגע? ומה עם החובה למנוע מעבר של מכוניות באור אדום? זה הרבה פחות מעניין את ארדן, כי בזה יש הרבה פחות כותרות. ואל תבלבלו לו את המוח עם מילים גסות כמו "שוויון" ועם ביטויים מופרכים כמו "שוויון בפני החוק". הסיפור הזה מזכיר לי את מה שהתחולל לפני עשור-פלוס, כאשר פלשתינים גנבו מדי יום מכוניות ישראליות. כאשר הקורבן היה אדם עשיר וידוע, הוא ידע היטב למי להתקשר, כדי שהלה יתקשר לגורם המתאים ברשות הפלשתינית - ותוך יממה רכבו הוחזר לו. האם המשטרה שלנו בדרך להיות מושחתת ומסואבת כמו זאת הפלשתינית? ועוד נקודה. מעכשיו כל סלבריטאי שייגנב לו הסמארטפון – כל שעליו לעשות הוא לספר שיש בו תמונות עירום שלו. שימו לב, ידוענים יקרים: אתם לא צריכים באמת להצטלם בצורה מביכה; מספיק שתספרו שעשיתם את זה. השר הממונה על המשטרה כבר ידאג שהיא תגייס את כל יכולותיה כדי לאתר את המכשיר.

סקר הלמ"ס שפורסם השבוע צריך להדיר שינה מעיניהם של השופטים והעומדים בראש המערכת. לפי הסקר, שנערך בשנה שעברה, רק ל-41% מהציבור יש יחס חיובי לבתי המשפט, ל-35% יש יחס שלילי והיתר לא יודעים. ומה שעוד יותר מדאיג: רק 42% סבורים שבית המשפט אינו מפלה לרעה משיקולים של דת, גזע או מגדר, לעומת 29% סבורים שהוא כן מפלה ו-29% שלא ידעו להשיב. בכלל לא משנה האם זה נכון או לא, בכלל לא משנה האם העמדות הללו נובעות מתוך ידע אישי סובייקטיבי או מהתקשורת (העוינת, כמובן). לא מתווכחים עם הרגשות, אלא מנסים לשנות אותן. וכאשר בתי המשפט לא מצליחים להגיע אפילו ל-50% של אמון ותמיכה – יש להם בעיה קשה, וזה אומר שלחברה ולמדינה יש בעיה קשה. זה מה שמוליד תופעות כמו תמיכה המונית ברוצח רומן זדורוב. זה מה שמוביל לכך שעד היום יש מי שמשוכנעים שנגרם עוול לאנס משה קצב. וזה מה שעלול לגרום לאנשים להחליט שהם לוקחים את ענייניהם למקומות אחרים, ואני לא מתכוון לגישור/פישור/בוררות, אלא לנטילת החוק לידיים. אז נכון שהישראלים ממשיכים להציף את בתי המשפט, כנראה בעיקר בגלל הריבוי העצום של עורכי הדין, אך המשך הכרסום באמון בהם יקעקע את יסודות המשטר התקין. ועוד הערה: הנתון המפתיע ביותר בסקר הזה הוא שבקרב הערבים – האמון בבתי המשפט גבוה, ולעיתים גבוה בהרבה, מאשר בקרב היהודים. במחשבה שנייה, אולי אני לא צריך להיות כל כך מופתע. הסקר התפרסם ביום בו הכנתי לפרסום את הניתוח שהעלה, שבג"ץ פוסק בענייני בנייה בלתי חוקית הרבה יותר לטובת פלשתינים מאשר לטובת יהודים. הבעיה היא, שמערכת בתי המשפט לא מתרגשת מהנתונים הללו, ואף סירבה להגיב עליהם. מן הסתם יגידו שם שהסקר לא משקף, שבתי המשפט מדברים בפסקי הדין שלהם, שהאמת לגמרי שונה ועוד ועוד. בתי המשפט עדיין לא קלטו שגם הם חיים בעידן הפייסבוק והטוויטר.

1,000 מסמכים. שוב: 1,000 מסמכים. זה מה שהמדינה לא העבירה לסניגוריו של הרב יונה מצגר מתוך חומרי החקירה נגד הרב הראשי לשעבר, המואשם בקבלת שוחד בסך 10 מיליון שקל. חוץ מזה, ההגנה טוענת שיש עוד כמה קלסרים שלא קיבלה – וכל קלסר הוא כמה מאות עמודים – וגם לא תמלילים של עשרות עדויות, כולל רוב הודעותיו של עד המדינה העיקרי. ואני שואל את עצמי: אם זה מה שקורה בתיק כל כך חשוב, מה קורה בתיקים אחרים וקטנים בהרבה? מה קורה לנאשמים שסניגוריהם עמוסים מכדי לבדוק כל עמוד ומכדי להשוות כל תמליל הודעה לתיעוד הוויזואלי שלי? מה קורה לנאשמים המיוצגים בידי הסניגוריה הציבורית, ושפוגשים את סניגוריהם דקות ספורות לפני הדיון? איזה מין שוויון בפני החוק יש לנו יום-יום בהליכים הפליליים, שיכולים לשלול מאדם את חרותו ורכושו? האם ייתכן שגורלו של נאשם ייחרץ בהתאם לכמות הזמן והמשאבים שיכול סניגורו להשקיע? האם ייתכן שאנשים יילכו לכלא רק משום שהמדינה לא ממלאת את חובתה החוקית להעביר להם את מלוא חומר החקירה נגדם?

רוב החשודים בישראל אינם מצליחים לממש את זכותם החוקית להיוועץ עם עורכי דין לפני חקירתם. נתוני הסניגוריה הציבורית מלמדים, כי המשטרה מודיעה לה רק ב-37% מן המעצרים שהחשודים מבקשים את עזרתה. בוועדות השחרורים מייצגת הסניגוריה רק 41% מהאסירים. בעתירות אסירים היא מופיעה רק ב-7% מהתיקים. כל הנתונים הללו מוליכים לאותה מסקנה: עצירים שזוכים לייצוג הם בעיקר מי שידם משגת, או מי שיש להם ניסיון והם יודעים על זכותם לדרוש סניגור ציבורי. אדם דל אמצעים שאינו עבריין ותיק, עלול במקרים רבים להישאר ללא ייצוג – החל ממעצרו, עבור למאסרו וכלה ערב שחרורו. קשה לחשוב על פגיעה קשה יותר בעקרון השוויון בפני החוק. נכון שבהליך הפלילי עצמו – החל משלב הארכת המעצר – אין מצב בו נאשם לא יהיה מיוצג אם ירצה בכך. אבל לפעמים זה מאוחר מדי; לפעמים הנאשם מודה, אולי בדברים שלא עשה, משום שלא התייעץ עם עורך דין לפני חקירתו. ומי יודע כמה אסירים לא קיבלו את מלוא זכויותיהם וכמה לא זכו לשחרור מוקדם, רק משום שלא היו מיוצגים. מאחר שאי-אפשר לסמוך על המשטרה והשב"ס, המחוקק צריך להתערב. יש לקבוע שלמעט מקרים חריגים של פיקוח נפש – לא יהיה כל ערך להודעה ולהודאה של חשוד שנמנעה ממנו זכות ההיוועצות. יש לקבוע שלכל אסיר תהיה גישה חופשית וישירה לסניגוריה הציבורית, הן לצורך עתירות והן לצורך הופעה בפני ועדת שחרורים. ואם צריך עוד כמה מיליוני שקלים – חייבים להקציב אותם.

"עבירת השוחד ושיבוש הליכי המשפט הן עבירות חמורות וחומרתם פורטו בהרחבה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ובערעור שהוגש על חומרת העונש לבית המשפט העליון". זה אחד מנימוקיה של המדינה נגד שחרור מוקדם לרב יאשיהו פינטו. אני מחכה לראות האם הדברים ייאמרו גם בעניינו של אהוד אולמרט, שהורשע בקבלת שוחד (חמור יותר ממתן שוחד) ובשיבוש הליכים, שלא הודה בקבלת שוחד אלא הורשע הן במחוזי והן בעליון, ושמעמדו הציבורי היה גבוה פי כמה וכמה מזה של פינטו. ואם הזכרנו את החלטת ועדת השחרורים בעניינו של פינטו, תראו מה היה נימוק נוסף של המדינה: בידי המשטרה יש מידעים בדבר "קשרים שיש לאסיר עם גורמים עבריינים". ועדת השחרורים כנראה תהתה כיצד קיבל פינטו חופשות לנוכח מידעים אלו, והפרקליטות התפתלה: "בעבירות מרמה מהסוג שהאסיר הורשע אין מסוכנות קונקרטית ליציאה לחופשה ולכן אפשרו לו לצאת זאת חרף המידעים". אלא שההחלטה מלמדת, שבמקרה הטוב – המידעים הללו היו מניפולציה של המדינה; במקרה הרע, הם היו בלוף מכוון. ואז נשאלת השאלה, האם המדינה הייתה מעזה להתנהג בצורה כזאת אל אסיר אחר, או שמא היא עושה זאת גם במקרים פחות מתוקשרים. וכך נאמר בהחלטה: "כל המידעים, למעט מידע אחד שמספרו 16-0218-404, אירעו לפני כניסתו של האסיר לכלא. הרושם הוא שמידעים אלה נאספו בזמן שנודע למשטרת ישראל על הצעת השוחד ולפני עסקת הטיעון, אז כפי הנראה היה מקום לאסוף מידעים כלפי האסיר. עם זאת, נשאלת השאלה, לאחר שעסקת הטיעון נחתמה ונתקבלה, מדוע המידעים האלה לא 'נבלעו' בחסינות של עסקת הטיעון? אף אחד מהמידעים לא הבשיל לכדי חקירה וחלק מהם הם מפי השמועה או מודיע אנונימי ואינם יכולים להשפיע במסגרת ועדת השחרורים. מקרה אחד היה בתקופת היות האסיר בכלא וכאמור מספרו 16-0218-404 ומדוחות גורמי הטיפול עולה, כי במקרה זה דווקא האסיר הוא היה הקורבן". הבנתם? רוב המידעים היו ישנים והשופט בדימוס יצחק שנהב תוהה מדוע לא הובאו בחשבון בעסקת הטיעון עם פינטו. אף אחד מהם לא הבשיל לחקירה, וחלקם היו שמועות חסרות ביסוס. והכי "מרשים": המידע היחיד מתקופת מאסרו של פינטו, הצביע עליו כיעד של עבריינים ולא כמשתף פעולה איתם. אם סניגור פרטי היה מתנהג כך, היו מאשימים אותו בשיבוש הליכים.

כאשר אזרח תוקף שוטר, ברור שעליו לעמוד לדין ולהיענש בחומרה. אך די בכך ששוטר יטען שאזרח תקף אותו, כדי שהאחרון ימצא את עצמו במעצר ואולי גם מתמודד עם כתב אישום. לעומת זאת, כאשר אזרח מתלונן ששוטר תקף אותו – טובים הסיכויים שהמחלקה לחקירות שוטרים תסגור את התיק בנימוקים שונים ומשונים. ראו את הנתונים של הסניגוריה הציבורית. בשנה שעברה נפתחו 3,800 תיקים נגד אזרחים על תקיפת שוטרים, בעוד מח"ש חקרה רק שליש מהתלונות שהוגשו לה, ב-102 תיקים המליצה על דין פלילי וב-85 – על דין משמעתי. גם אם נצא מתוך הנחה ששוטרים הם פחות אלימים מאשר אזרחים מן השורה, עדיין יש רושם ברור של איפה ואיפה. כאשר מגיעים לעבירות מין בצמרת המשטרה, זה כבר לא רושם אלא עובדה. ניצב ניסים מור, שהיה סמפכ"ל המשטרה, וניצב חגי דותן, לשעבר מפקד מרחב חוף, הועמדו רק לדין משמעתי על הטרדות מיניות של שוטרות ששירתו תחת פיקודם. הם אומנם פרשו מהמשטרה, אבל לא נגרעה אף אגורה מזכויותיהם הפנסיוניות. אם את אותן עבירות היה מבצע מישהו שיש לו רק ראש כחול ולא מדים כחולים, הוא היה עומד לדין פלילי. כאשר בכירי המשטרה מקבלים יחס מועדף, אזי עקרון השוויון בפני החוק מושלך לפח האשפה.