לא נשכח ולא נסלח

ב-13 בספטמבר 1993 נחלק עם ישראל לשניים: פחות ממחציתו, יחד עם שורת המקהלה של עדר התקשורת, התענגו על טקס חתימת הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן, וראו בכך פתח לשלום ולמזרח תיכון חדש. יותר ממחציתו ראו ביום זה יום הנכבה של היהודים, וחשו השפלה לנוכח טקס הכניעה המשפיל לרב-המרצחים ערפאת ופתיחת המדרון שהוביל באופן צפוי מראש ובלתי נמנע למלחמת אוסלו, הארוכה במלחמות ישראל. שפת הגוף של יצחק רבין אומנם שידרה הסתייגות, אבל שמעון פרס התמוגג מנחת והיה מדושן עונג. ב-13 בספטמבר 2016 לקה שמעון פרס באירוע מוחי. שורת המקהלה של עדר התקשורת פתחה מייד בדברי הערצה לשמש העמים. העדר המתנשא מתיימר לייצג את רגשות הציבור. אבל אינו חש כלל שהוא מייצג את המיעוט, ורק את המיעוט. הרוב המכריע פסל את דרכו של פרס, זו שכאמור הובילה באופן צפוי מראש ובלתי נמנע למלחמת אוסלו, הדרך שהביאה למותם של כ-1500 קורבנות "שלום" יהודיים, ועוד אלפי קורבנות "שלום" ערביים. אבל, המיעוט - הכולל את הנאורים בעיני עצמם ואת שוחרי זכויות האדם אלא אם כן מדובר ביהודים ואת שונאי נתניהו לדורותיהם - אינו מקבל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות ואת הכרעת הבוחרים, ומנסה לכפות על הרוב את דעת המיעוט, שעיקרה גירוש גזעני וטיהור אתני של יהודים מבתיהם בארצם. פרס אומנם טבע את המונח "קפיטליזם חזירי", אבל דגל בעיקר ב"שלום" חזירי. ימים אחדים לפני ה-13 בספטמבר 2016 קבע יוסי ביילין - הפודל הדוברמני, אשר יחד עם שמעון פרס הפיל את יצחק רבין למלכודת אוסלו - שמותר לבקר גם את מי שנפל, ואין חובה לומר רק סיסמאות ודברי הלל. בהקשר זה יש צדק בדבריו, והם ישימים גם לגבי שמעון פרס השנוי במחלוקת, ולא רק לגבי בנימין (פואד) בן-אליעזר השנוי במחלוקת. פואד היה, בעיני ביילין (ישראל היום, 30.08.16), "הפוליטיקאי המכוער, זה שגורם לאנשים רבים כל כך לסלוד מן הפוליטיקה", ובמשתמע, דמות שנויה במחלוקת, בלשון המעטה. האם אין זו ההגדרה של שמעון פרס ויוסי ביילין עצמם בעיני מרבית אזרחי ישראל?! הן רבים כל כך זוכרים לשמעון פרס את הגדרותיו בפי ראשי הממשלה בעבר משה שרת (אקרע קריעה אם פרס יהיה ראש ממשלה) ויצחק רבין (חתרן בלתי-נלאה). רבים עוד יותר לא שכחו את מעלליו ואת חתרנותו מאחורי גבם של ראשי ממשלה מכהנים: מנחם בגין (כמעט טרפוד של הפצצת הכור העירקי), יצחק שמיר (הסכם לונדון להסגרת יהודה ושומרון לידיה של המדינה הפלשתינית בעבר הירדן) ויצחק רבין (הפלתו למלכודת אוסלו, מלכודת שלשווא ניסה להיחלץ ממנה, ובסופו של דבר נרצח, כאשר נראה היה שהוא עלול להתעשת, להתפכח ולנתק את כבלי אוסלו). תקינות פוליטית ויושרה אישית היו אמורות להביא לכך ששמעון פרס ויוסי ביילין יסתגרו בבתיהם וימתינו לזימון לוועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הנסיבות שהובילו את מדינת ישראל לאסון אוסלו, שהשפעותיו הרעות ניכרות עד היום בכל תחומי חיינו מאז אותו יום מר ונמהר בספטמבר השחור לפני 23 שנים. רבים הזהירו בזמן אמת מפני מלחמת אוסלו, שהיא התוצאה הצפויה מראש של השלום בשם זה. הח"מ טבע את המונח מלחמת אוסלו זמן רב לפני שזו החלה, כדי לקשר בין הסיבה לבין התוצאה. אבל, פרס, ביילין ומרעיהם אטמו אוזניהם, וגם לגלגו. למרבה הצער, קיים פער גדול בין מעשיו המבורכים של שמעון פרס ב-70 שנותיו הראשונות (ובמיוחד דימונה) לבין מעלליו בשנים שלאחר מכן (ובעיקר מחדל אוסלו). מותר לבקר גם את שמעון פרס. מי שלא הפכו לקורבנות של "שלום" אוסלו זוכרים גם זוכרים את מי שלא היה תקין פוליטית גם בימי רבין, ולא רק השבוע. הם יודעים שפרס, ביילין ותקינות פוליטית הם דבר והיפוכו. ולסיום, לא מיותר למנות ועדת חקירה ממלכתית לחקירת הנסיבות שהובילו ל"שלום" אוסלו ולמלחמת אוסלו. בגלל ההשלכות החמורות כל כך על מדינת ישראל מזה 23 שנים, הדבר חשוב הרבה יותר מחקירת "צוק איתן", או מעיסוק בגחמותיו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. ועוד: מעניין יהיה לקרוא את זיכרונותיו של פרופסור יהודה היס מליל ה-4 בנובמבר 1995, הלילה שבו נרצח יצחק רבין ושמעון פרס עלה לשלטון.