׳דבורה׳ - משפט הדיבה נגד פרופסור ליפסטדט״

שמונה שנים עבדו שני המפיקים על הסרט ״הכחשה״ הרואה אור השבוע (30 בספטמבר, 2016). אחד המפיקים נחשף לפרופ׳ ליפסטד עת בנו התקבל לאוניברסיטת אמרי באטלנטה ג׳אורג׳יה. סיפר המפיק: ״נאמר לנו שכדאי שנחפש אוניברסיטה אחרת מלבד המפורסמות ביותר בארה״ב, ואודה ואתוודה שלא שמעתי על אמרי. כשבני התקבל לשם, פורסם על מענק של מיליון דולר לתרגום ספרה של פרופ׳ ליפסטדט מאנגלית לערבית ולפרסית. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בשמה.״ המפיק השני זכר את כנס הכחשת השואה שערך נשיא אירן אחמדינג׳ד, אותו כנס ״מדעי״ שנחרט בספרי ההיסטוריה. הסרט, כך אמרו שני המפיקים, ישאר לעד, הרבה אחרי שהניצולים האחרונים כבר לא יהיו כאן לתת עדות. בנקודה כלשהי בסרט, פרופסור ליפסטדט אומרת שהרבה אנשים טוענים שהיו מתנהגים אחרת אם הם היו בזמן השואה, אך לא כך הוא. הסכנה הייתה עצומה, כך היא אומרת, ובכל זאת, במבט לאחור, הכל נראה שונה. נראה לי שפרופסור ליפסטדט דיברה גם על עצמה: האם הייתה חוזרת ומחליטה אותן החלטות שהחליטה, עת היסטוריון-היטלר דיויד אירוינג תבע אותה (ואת הוצאת הספרים ״פנגוין״) לדין על הוצאת דיבה באנגליה? כמובן שלאחר שזכתה במשפט, פירסמה ספר בנידון, שמה הלך והתפרסם עוד יותר מקדם (היא הייתה ידועה בתור אחת המומחים לחקר השואה וללימודי היהדות בארה״ב) ועתה יש גם סרט שלם עליה, קל להגיד: ״ודאי, הייתי עושה בדיוק אותו הדבר ומחליטה אותן החלטות.״ אך בזמן אמת, כל ההחלטות היו גורליות. בנקודה כלשהי בסרט היא מתלבטת עם עורכי דינה: ״מה יקרה אם אפסיד? זה ישפיע על גורל העם היהודי כולו. מותר אז יהיה להגיד שיש אלו החושבים שהשואה קרתה, ולעומתם יש אלו שיודעים שהיא לא קרתה. שתי אסכולות שוות משקל, שתי גישות נכונות ומקובלות״. השיקולים היו הן ברומו של עולם, לגבי גורל העם היהודי והתקדים שיווצר, אך גם לגבי שאלות טקטיות כגון האם לאפשר לפרופסור ליפסטדט להעיד. ״אני מלמדת, אני מופיעה בהרצאות, אני מסדרת את המחשבות ומציגה עובדות בצורה מסודרת, כך שודאי אוכל להופיע להגנתי מול מכחיש השואה!״ היה זה כמובן בניגוד מוחלט להצהרתה בעבר, בכל הופעה פומבית, שהיא לא תתנגח במכחישי שואה. ״השואה קרתה. זו עובדה. כך גם לא אדבר עם אלו שטוענים שאלביס עדיין בחיים״! עורכי דינה התעקשו שהם חייבים למנוע ממנה להעיד, בכדי לנצח. המשפט סביבה אך לא עליה, הם הסבירו, ״ואנחנו חייבים להרעיב את אירוינג ולא לספק לו את חומר התבערה אליו הוא כה משתוקק״! ההתלבטות השנייה, או ליתר דיוק מלחמת האימתנים נסבה סביב עדויות ניצולי השואה. אישה מבוגרת ניגשה לפרופסור ליפסטדט וביקשה לדבר אתה: ״לחברי ולי משהו משותף,״ היא אמרה, בעוד היא מפשילה את שרוולה ומגלה את המספר החקוק על זרועה. ״אנחנו חברים באותו מועדון.״ ״את חייבת לקרוא לנו להעיד. הבטיחי לי זאת״. עורך דינה של פרופסור ליפסטדט ענה ״אם הבטחת, צאי והפרי את ההבטחה״. ״קולם נשמע,״ הייתה התוצאה הסופית, אך עורכי הדין ידעו שלכלול ניצולי שואה במשפט פרושו הפיכת המשפט לקרקס. דיויד אירוינג היה חוגג: ״כמה כסף עשית מהמספר על זרועך?״ הוא היה קוטל את הניצולים, מלגלג עליהם, משפיל אותם לעפר, וכך מבטל את כל שקרה כאילו לא היה.

״כשנולדתי״, מספרת פרופסור ליפסטדט, ״אמי נתנה לי את השם ׳דבורה׳ - אישה הלוחמת עבור אנשיה. היא ידעה שיבוא יום ואני אקרא להלחם עבור אנשי.״ נבואה שהתקיימה, המתמצתת את חייה של פרופסור ליפסטדט. כל חייה סובבים סביב אותו משפט, והיא חוזרת ומדגישה שהיא לא זו שהגישה את התביעה, ״דיויד ארוינג תבע אותי על הוצאת דיבה, לא אני אותו!״ הוא תבע באנגליה, שכן שם חובת ההוכחה היא על הנתבע, וכך השואה עצמה עמדה לדין והייתה צריכה להוכיח לשופט שאכן קרו הדברים שקרו, ששישה מיליוני יהודים, מתוכם למעלה ממיליון ילדים יהודים, נרצחו בצורה שיטתית, במטרה להשמיד את העם היהודי. ״את חייבת להתפשר,״ טענו ראשי הקהילה היהודית באנגליה. ״אנחנו חיים אתו. הוא אב, והמשפט יתן לו טעם נוסף לחיים! בכלל, אנחנו פוחדים שנפלת ברשתו של עורך הדין. נשים אחרות גם הן נפלו קורבן לאינטלקט הנדיר שלו, בהן הנסיכה דיאנה. את בכיסו״. ״על כמה אתם רוצים שאתפשר? ארבעה מיליונים? שלושה מיליונים? מה המספר שיספק אתכם?״ ״ואם על כיסים אתם מדברים, הכיסים כאן באנגליה קמוצים לחלוטין, כך שאין ממה לפחד!״ באותה ארוחה עם ראשי הקהילה היהודית, סיפרה פרופסור ליפסטדט שיש אדם שהציע לממן את המשפט כולו, אך היא דחתה את הצעתו. ״יבוא יום, ויהיה חשוב לאנשים להגיד שהם היו שותפים למאבק!״ היה זה מאבק צודק - ונואש - של רבים. המשפט שעלה שלושה מיליוני פאונדים אנגלים מומן ע״י ארבעת אלפים או יותר תורמים, כך שלרבים היה חלק במשפט בו השואה הועלתה לדוכן הנאשמים והייתה צריכה להוכיח שאכן היו הדברים.

שלוש פעמים ישבתי וראיתי את הסרט, יום אחר יום אחר יום. ישבתי עם חברי האקדמיה. ישבתי עם כתבים ואנשי תקשורת. וכן ישבתי עם הורי וחברה שלהם, כולם ניצולי שואה. ישבתי ורעדתי. עתונאית בת ניצולי שואה בכתה, וניצולת שואה ניגבה עיניה, אך במקומות שונים בסרט. זוכר אני אולם באוניברסיטת UCLA, לפני כמעט שלושים שנה, עת פרופסור ליפסטדט לימדה כיתה בלימודי יהדות ואני ישבתי כסטודנט. מאז, מרבית ניצולי השואה כבר לא אתנו. מעטים עדיין בחיים, בעיקר אלו שהיו ילדים בתקופת השואה וניצלו. זו מתמטיקה פשוטה של גילאים. מצב היהודים ומדינת ישראל היה אז חזק מהיום, שכן האיום על קיומה של המדינה היה פיזי, והעולם היה עדיין בהשפעת השואה. היום האיום הוא מסוג שונה לחלוטין, אך מוחשי לא פחות. הכוחות הפועלים היום הם בעלי עוצמה אדירה, אנטישמיות שהתפרצה מחדש והזכירה נשכחות - העולם כבר חווה ואהב אותה לפני כתשעים שנה, ועכשיו הוא מקבלה בזרועות פתוחות ובגעגועים עזים. היהודים פעם נוספת מתוארים כשטן, כתתי-אנוש וחסרי צלם אלוהים. כשתהליך הדמוניזציה נשלם, התוצאה המתבקשת והמתקבלת על הדעת היא שכל מה שקורה ליהודים מגיע להם, ועוד יותר. לפני שנים לא רבות ניתן לכך שם: ״דה-לגיטימציה.״ איש לא ידע לבטא את המילה כראוי, אך עד מהרה היא נהייתה שגורה בפי כל. תנועת החרם שהתפשטה בעולם אינה שונה בהרבה מהנאציזם של המאה הקודמת, והיות שהאנושות נוטה לשכוח את ההיסטוריה ולכן לחזור עליה, הסיכון שמשהו דומה לשואה יקרה בחיינו, ובתקופה הקרובה יותר מאשר הרחוקה, גדול ביותר, למעשה ודאי ומוחלט. לכן כשפרופסור ליפסטדט שואלת את תלמידיה איך ניתן להוכיח שהשואה קרתה, וכשהיא מעירה שקל להגיד שאם אנחנו היינו חיים באותו זמן היינו מתנהגים אחרת, עלינו לשים לב. עכשיו יש ספר, ועלי ללכת לחפש במדפים לראות אם הוא עדיין פה. יש גם פסק דין של למעלה משלוש מאות ומשהו עמודים. ויותר מכל יש סרט (שאורכו 110 דקות) שמיליונים יראו, וכך תעוצב דעתם. אולי אפילו יהיה פרס אוסקר. אך לעומת כל אלו, יש את מכחישי השואה שממשיכים בדרכם הנלוזה, ויש את אותו כנס מדעי-לכאורה שכינס מנהיג אירן. ישנם גם את אלו - בקרב הקהילה היהודית ומחוצה לה - הטוענים ״די, מספיק, הגיע הזמן להניח לדברים להעלם, עד כמה ניתן לעסוק בהם!?!״ ישנם אלו שמוכנים להתפשר, ״כי אנחנו צריכים לחיות ביחד.״ והגרוע מכל, ישנם את אויבי ישראל והעם היהודי הקמים ואומרים ״אני בת ניצולי שואה,״ ואחרי הפתיח הקצר, הנותן להם לגיטימציה לכאורה, הם ממשיכים לתקוף את מדינת ישראל. כמה טוב שהיום, בניגוד ללפני מאה שנים, יש ליהודים בית, מדינה ומקלט. עם צבא חזק ואמונה בלב. רק שזו מתערערת, וכבר נראים הבקיעים לעין. הסכר יפרץ, והסוף יגיע, אם לא נדע לעמוד על שלנו, כשצריך. פרופסור ליפסטדט עשתה זאת, ועתה קולה ינשא בשנית, דרך העולם כולו, תודות לכוחו של סרט. סרט שחובה לראות. לראות ולהפנים. שכן לכל אחד ואחת מאתנו נקודה בזמן עבורה באנו כאן לעולם.