העימות הטלוויזיוני הראשון בין
הילרי קלינטון ל
דונלד טראמפ היה המשך ישיר של הקמפיין עד כה. טראמפ תוקף, מפזר ססמאות ואפילו מתלהם. קלינטון שומרת על שלווה, מחייכת ונכנסת לפרטים. קלינטון יותר נשיאותית, טראמפ יותר אופוזיציוני. במערכת הבחירות המשוגעת הנוכחית, קשה לומר למי העימות עזר יותר.
בכל מערכת בחירות קודמת, שמא נאמר: "נורמלית", היה ברור שקלינטון ניצחה בעימות. אפשר להתווכח על הדיוק של קלינטון, אפשר כמובן להתעמת עם התוכניות שלה. קשה שלא להסכים עם האמירה שהיא הרבה יותר נשיאותית: בטוחה בעצמה, יודעת מה היא רוצה לומר, יודעת מהן מטרותיה ודרכה. לעומתה, מי שמתלבט בין המועמדים על-פי המצעים שלהם - לא יודע על טראמפ יותר כעת מאשר ידע שעתיים קודם לכן.
ועוד נקודה: קלינטון נראתה הרבה יותר בריאה וכשירה מאשר טראמפ. היא לא שתתה אפילו פעם אחת, בעוד טראמפ נזקק למים מספר פעמים. הוא נשמע מצונן וכאילו מושך באפו, וכמה פרשנים ציינו שבמחצית השנייה של העימות - טראמפ נראה מותש. קלינטון נותרה מחויכת ושלווה, ואפילו כאשר תקפה את טראמפ - עשתה זאת בצורה מתונה ושקולה. טראמפ הסתכל לצדדים, התנועע ליד דוכנו, אפילו הנהן מדי פעם במה שנראה כהסכמה עם קלינטון - בעוד היא הישירה מבט, הקשיבה בריכוז וחיכתה בנימוס לתורה.
טראמפ, כמו טראמפ, תקף לכל עבר: את הילרי קלינטון, את
ביל קלינטון, את
ברק אובמה, את
ג'ון קרי. הוא חזר שוב ושוב על אותן טענות: הסכמי הסחר מבריחים משרות, העסקה עם אירן איומה ונוראה, הוא איש עסקים מוצלח וכך הלאה. בהקשר הזה, טענתו של טראמפ כאילו המזג שלו מתאים יותר, נראתה מגוחכת. אבל זו בדיוק ההתנהלות שהביאה את טראמפ למרחק נגיעה מהבית הלבן, ו"הרכב מנצח לא מחליפים".
וזו בדיוק הנקודה הקריטית. הקמפיין של 2016 שובר עוד ועוד מוסכמות, במיוחד בצד של טראמפ. הוא עצמו אמר פעם, שגם אם יעמוד בשדרה החמישית בניו-יורק ויירה לכל עבר - התמיכה בו לא תיפגע. מה שהיה הורס את המועמדות של כל אחד אחר, רק מסייע לטראמפ. ולא משנה אם זה הפה הגדול שלו, פעולות שלו הנושקות לשוחד, חוסר הניסיון שלו או סירובו לפרסם הצהרת הון. הציבור האמריקני - לפחות חלק משמעותי ממנו - מאס בפוליטיקה הקיימת, וקלינטון היא חלק ממנה כבר עשרות שנים.
כמו בכל מערכת בחירות בכל מדינה, גם כאן ההתמודדות אמורה להיות על האחוזים הבודדים של הלא-משוכנעים. אלא שבארה"ב של 2016, מלמדים הסקרים, יש יותר מתלבטים מהרגיל. הסיבה המרכזית: 60% לא אוהבים את טראמפ ו-56% לא אוהבים את קלינטון. אלו הן בחירות של תיעוב, או ליתר דיוק: את מי מתעב קצת פחות. קלינטון רצתה להוכיח שטראמפ ראוי ליותר תיעוב, טראמפ כמובן רצה להוכיח את ההפך. הרושם הראשוני הוא, שקלינטון הצליחה יותר.
