אם תעשיית ההיי-טק נחשבת לקטר של המשק, הרי שאפשר לומר בוודאות כי
שמעון פרס היה אחד הנהגים המצטיינים שלו, במשך עשרות שנים.
קשה לכמת במאמר אחד את תרומתו של פרס לתעשיית ההיי-טק, לסטארט-אפים ולקידום החינוך הטכנולוגי. ההירתמות שלו לפני כשנה ליוזמה של שר החינוך,
נפתלי בנט, לעידוד את תלמידי התיכון ללמוד חמש יחידות בגרות במתמטיקה לא הייתה משהו חריג בעשייה שלו למען הענף.
החזון של פרס בתחום היה שמדינת ישראל צריכה להעצים הרבה יותר את פוטנציאל ההון האנושי שלה ולהצדיק יום יום את הכינוי אומת הסטארט-אפ.
דוגמה לכך ניתן למצוא בהקדמה לספר של
דן סינור ושאול זינגר, "אומת הסטארט-אפ", שמסופר בה הסיפור הבא: ב-2003, פרס ארגן ל
שי אגסי, שהסתובב אז ברחבי העולם עם חזון המכונית החשמלית שלו, פגישה עם אחד ממנכ"לי חברות הרכב הגדולות באירופה. הוא עשה זאת לאחר ששמע הרצאה
של אגסי והתלהב. פרס פנה ליצרני הרכב הגדולים ושלח להם את התוכניות של היזם הישראלי. חלקם לא השיבו. עם אלה שנפגשו הוא ואגסי בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, שכנע פרס את בני שיחם עד כמה החזון הזה יכול להיות ישים.
ב-2007 הוא הפגיש את אגסי עם 50 מנהלים שרים ומקבלי החלטות כדי שיסייעו לממש את החזון. ההמשך כתוב בדברי ימי המכונית החשמלית בישראל, אבל החזון עדיין קיים. לימים הודה אגסי שלולא הפגישות שארגן לו פרס, ספק אם הפרויקט היה יוצא לפועל.
כאמור, זוהי רק דוגמה אחת מתוך סיפורים רבים הנוגעים למעורבות של פרס בכל מה שקשור בטכנולוגיה, חדשנות והיי-טק. הוא לא רק אהב טכנולוגיה, במובן של סקרנות של ילד קטן, אלא אף למד אותה, השתמש בה וניסה בכל כוחו לקדם אותה בישראל. ננו-טכנולוגיה היה הבייבי שלו עוד בעשור הקודם, כאשר רבים בכלל לא הבינו במה המדובר.
פרס היה בין הראשונים שהסכימו ללבוש חליפת ננו, כדי להמחיש שמדובר בטכנולוגיה אמיתית. רבים מאלה ששמע הרצאות שלו בנושא זה ועל חדשנות בכלל לא הפסיקו להתפעל. אדם מבוגר, שעבר את גיל ה-80 באותה התקופה, מדבר על חידושים שטובי המהנדסים שקועים בפיתוחם, והוא עושה זאת כאילו זה היה חלק משגרת חייו.
האיש שהבין שההיי-טק הוא חלק מהחוסן של המדינה החיבור שלו להיי-טק היה חלק בלתי נפרד מהחזון המדיני-פוליטי-כלכלי שלו. את מרבית חייו הבוגרים תרם פרס לקידום הביטחון והשלום, עוד מלפני קום המדינה. עם זאת, הוא הבין שחוסנה של החברה הישראלית לא יכול להישען רק על כוחה הצבאי, אלא צריך להיות מבוסס גם על ניצול מקסימלי של ההון האנושי שלה - הנכס היקר ביותר שיש לישראל.
חזון השלום והמזרח התיכון החדש שלו כלל גם את הכלכלה וההיי-טק, ושיתופי פעולה עם הפלשתינים ומדינות ערב. הוא האמין ששלום לא משיגים רק על-ידי הסכמים מדיניים אלא גם על-ידי שיתופי פעולה כלכליים וטכנולוגיים, שיפור הכלכלה שלנו ושלהם, והפיכת המזרח התיכון למרכז טכנולוגי חדשני עולמי.
גם כאן, אמונתו בחזון זה, של המזרח התיכון החדש, הייתה טוטאלית. הוא לא התרגש מהביקורת, לא פחד להעז ולנסות. לשם כך הוא היה מוכן לנסוע עד קצה העולם, גם בגיל מבוגר יחסית. הוא טס לא אחת כדי לשכנע מנכ"ל של חברת היי-טק או יזם משקיע גדול שיבוא לישראל. אפשר להעריך, מבלי לערוך בדיקה יסודית, שכמעט שאין מנכ"ל בכיר של חברת היי-טק בינלאומית שלא אירח אותו או התארח אצלו. רובם ככולם יצאו ממנו נפעמים ועם תוכניות בכיס להעמיק את הפעילות שלהם בישראל, או להיכנס אליה.
בכל מה שקשור לנושא המדיני -פוליטי, לסכסוך הישראלי-ערבי והישראלי-פלשתיני, מעמדנו בעולם לא היה טוב אף פעם. אבל כאשר מתייחסים לחדשנות, לטכנולוגיה, למוח הישראלי המבריק, הטונים משתנים. פרס הוא בין אלה שסייע להפיץ את הבשורה הזו ולשפר את מעמדנו בעולם. הוא ידע לנצל זאת היטב כדי לייצג ולהציג בפני גדולי העולם את הפן היפה והחיובי של ישראל, ולהוכיח להם שישראל זה לא רק טרור או מלחמות. לא היה שגריר טוב ממנו לחדשנות הישראלית.
אומרים ששר ההיסטוריה הוא הבמאי הכי טוב של חיינו. פרס הגיע לבית החולים שיבא בתל השומר לפני כשבועיים, אחרי שסיים עוד הופעה מרתקת ומוצלחת בפני כ-100 אנשי היי-טק במרכז פרס לשלום ולחדשנות, שם היה משכנו לאחר שעזב את בית הנשיא. הוא חש ברע, הובהל לבית החולים ומשם, למרבה הצער והכאב, לא יצא בחיים.
נהוג לדבר אחרי מותו של אדם על מורשת. לשמעון פרס לא הייתה מורשת אחת, אלא הרבה מהן, והוא פעל על-מנת לממש אותן עד יומו האחרון. המשך השגשוג של ההיי-טק הישראלי, המשך הגידול של החינוך הטכנולוגי והכשרת בוגרים שיאיישו את עמדות המפתח בתעשיה הם המורשת הכי נכונה של פרס שכדאי לפעול לביצועה אחרי מותו של האיש הענק הזה. יהי זכרו ברוך.
