אם ננסה לבחון ולהעריך את השאפתנות הרבה בה ניחן, ולהבין את מקורותיה של האנרגיה העצומה שהניעה את דרכו הפוליטית במרבית שנות בגרותו, אולי נגיע לתובנה, שפרס תמיד חש שהסובבים אותו אינם מעריכים כראוי את כישוריו, וכי הוא, נער "גלותי", עולה מביילרוס, איננו נחשב בעיניהם כראוי ושווה דרגה ליפי הבלורית והתואר, בני דורו, דור הצברים האולטימטיביים - משה דיין ו
יצחק רבין, שלצידם החל לפעול לפני שנות דור, והמשיך בדרכו שנים רבות אחרי לכתם לעולמם. גם אי-השתתפותו הפעילה כלוחם במלחמות העצמאות הייתה סטיגמה, שלא פעם נוצלה על-ידי מתנגדיו, ואף הבכירים בהם כד לנגחו.
הרזומה של פרס היה מפואר, ואותו אסור לשכוח אחרי לכתו, בצדם של תהליכי אוסלו שהמיטו אסונות כבדים על מדינת ישראל, גם במישור הכלכלה והחברה - כולל אסון ההפרטה, ויצירת שכבת מתעשרים נהנתנית, בצד עניים ורעבים.
חזון הגרעין של בן-גוריון בעיצומם של קרבות 1948 יצא מהכוח אל הפועל בזכות אותה אנרגיה חיונית של האיש הזה השנוי במחלוקת. מספרו של
אבנר כהן "ישראל והפצצה" אפשר להבין מדוע התגשם המפעל הביטחוני ששינה לעד את יחסי הכוחות במזרח התיכון, והעמיד את ישראל בקידמה המדעית הראשונה ולא רק בפיזיקה אלא בנושאים נילווים רבים אחרים, שאת פירותיהם קוטפת היום מדינת ישראל בתעשיות ההייטק שלה, כמו בשורת הזוכים בפרסי נובל.
ותראו היכן עומדים ערביי
ישראל היום מול הישגים אלה והיכן אנחנו ומקומנו לצידם? וגם נשאל, היכן היו ערביי פלשתין היום, לו היו 600 אלף היהודים נזרקים על ידיהם לים ב-1948? האם סוריה של אסד והרוסים היו מפציצים היום את עכו, חיפה יפו ובאר שבע? והאם ורבע מיליון ערביי הארץ היו נשחטים כמו בסוריה? האם הבדואים בנגב לא היו מגורשים חזרה לסיני ולערב הסעודית?
היום רבים וטובים בקרב ערביי ישראל הפכו בעזרתה של המדינה היהודית מפלאחים כפריים, וסוחרים עירוניים, לפרופסורים, למנהלי בתי חולים, רופאים בכירים, מדענים, אנשי מחשב, אנשי עסקים מצליחים, בני כפר הנהנים מחקלאות מתקדמת, ורבים מהם חברים אישיים שלי, שיחסי כבוד הדדיים שורים בנינו.
פרס והרשימה הערבית המאוחדת אי התייצבותם של חברי הכנסת הערביים להלוויה, ולא פחות חמורה ממנה, ההתבטאויות הארסיות שלהם על הנשיא המנוח, הייתה שגיאה חמורה, אחת מני רבות המלוות אותם, כממשיכי דרכם של מנהיגי הכנופיות הערביות בארץ ישראל במאה שנות הסכסוך, אותו החל המופתי הצורר, חאג' אמין אל חוסייני בפרעות 1920.
דווקא את משה דיין "זכרו" הערבים לטובה אחרי מותו למרות שכאיש מלחמה היה אחראי לתבוסותיהם הקשות ביותר. אבל את פרס "איש השלום" הם כינו "פושע מלחמה", "רוצח שדם על ידיו" בפרשת כפר כנה בלבנון, מי שאחראי למבצע אנטבה בו נהרגו "השהידים הפלשתניים" והגרמני הטרוריסט חברם, מי שהקים במרצו את הכור בדימונה וחימש את צה"ל לקראת מבצע קדש.
אבל אנשי הכנופיות הערביות לא מתו - הם רק התחלפו, וכיום הם מכהנים כעשרת המחבלים-בעלי החסינות שהוענקה להם בכנסת ישראל בגיבוי גורף של בג"ץ.
איימן עודה והמופתי, אחמד שוקיירי ו
חנין זועבי - חד הם.
אבו מאזן וסאיב עריקאת דווקא ראויים לציון על חוכמתם המדינית בפרשה זו. הם הבינו שהיעדרות מפורום רב עוצמה של המנהיגות הכלל עולמית שהגיעה לחלוק כבוד לפרס ודרכו המדינית - עלולה לפגוע קשות במעמדם בעולם, כל זאת כאשר בראש מפגן ההזדהות הזה עומדים שני נשיאים של המעצמה החזקה בתבל: קלינטון ואובמה.
עשרת המחבלים חברי הכנסת שלנו דרדרו את יחסי יהודים וערבים בארץ ישראל 100 שנים לאחור, ושהם לא יעזו יותר להתלונן בפנינו "על קיפוח, אפליה, גזענות, ועל אי-יכולתם להשתלב בחברה הישראלית" - הרווחת ביושר את עוינותנו - חברי הכנסת הערביים ואל תזילו דמעות תנין.
מדוע לא ספדו אנשי מפלגת העבודה את פרס ניסיתי להיכנס לראשם ולליבם של בני משפחת פרס, ולפענח את החידה - מדוע איש ממפלגת העבודה לא הורשה על ידם לשאת מספד?
אני שאלתי את עצמי: האם נאום "הלוזר" בכינוס מפלגת העבודה לפני, כך נדמה לי, עשרים שנה - היה הקש ששבר את לבם של ילדיו?
