אין לי ספק שעיתונאים מקצועיים שהם גם בעלי יושר אינטלקטואלי מוכח ויציב, הם מצרך נדיר ויקר המציאות בימינו. ככל שאני מוסיף לעיין בעיתונות היומית ובעיתונות סופי השבוע, לקרוא דברים המתפרסמים ברשתות החברתיות או להאזין לתקשורת המדוברת, הולכת מסקנה זו ומתחזקת. הדברים מחזקים דעה קודמת שלפיה התקשורת על כל ענפיה וזרמיה, נטשה כבר לפני כשנות דור את מעמדה הקלאסי "ככלב השמירה של הדמוקרטיה", משום שהשליטה בה עברה באופן בלעדי, כמעט, לידיהם של בעלי ממון ואינטרסים.
החזקתם בתקשורת אינה מכוונת בעיקר להפקת רווחים כלכליים ישירים. היא בוודאי אינה מכוונת להעמידה לרשות הציבור, כמגוון ערוצי דיווח אמינים ומהימנים וגם לא ככלי ביקורת על הממשל המרכזי והמוניציפלי, או כחלק ממערכי הבקרה הדמוקרטיים כבעבר. שליטה זו מכוונת להעניק לבעלי השליטה הכלכלית בתקשורת - כוח. כוח לנהל, לעצב, לכוון, לעוות, לסרס ולאיין את העובדות הלא נוחות להם ו"לתקן" את המציאות בשירות האינטרסים הכלכליים או הפוליטיים שלהם; מסקנה עגומה, אבל בלתי-נמנעת.
המודעות הציבורית לעצם קיומם או התגברותם של תהליכים אלה עד כדי ערעור יסודי של אמון הציבור בתקשורת, היא כיום עובדה מוגמרת. אעפ"כ, מתנהלת עדיין מלחמת מאסף בין אבירי המושגים הישנים על מהות התקשורת, לבין הציבור, שהולך ומאבד במהירות את שאריות יחס הכבוד שהיה לו כלפי ה"ממלכה השביעית";
לא עוד ממלכה וכבר לא שביעית. הציבור לומד לחיות גם עם עיוות זה. ככל שהוא מסתגל למציאות החדשה, מתחזקות אצלו השאלות: מדוע ראוי להמשיך ולשמר את התקשורת במעמד של ישות-על אוביקטיבית ואמינה? מדוע צריך "האיש הקטן" לסמוך עליה שתסייע בידיו כאשר הוא במצוקה. עצם העניין כבר ברור, אולם העמדות טרם התקבעו סופית. המשמעות של שינוי העמדות הציבוריות כלפי התקשורת ומעמדה המיוחד כה מרחיקות לכת, שההכרעה הסופית מדדה ומתמהמהת.
במצב הקיים אני סבור שהשינוי בלתי-נמנע. נפילתם הכלכלית של עיתונים ושל תחנות תקשורת, לצד ירידת קרנם של העוסקים במלאכת הדיווח לציבור, הן הוכחות ברורות להתדרדרות הברנז'ה, אולם זו עדיין לא הפנימה זאת. מעט היוקרה שעוד נותרה בברנז'ה נובעת מפועלם של יחידי סגולה בעלי כישורים מיוחדים ומן העובדה שהחשיפה הציבורית של חלק מהעוסקים בתחום, כשלעצמה, היא תגמול מספק עבורם, ולחלק אחר היא קרש קפיצה לעיסוקים אחרים.
השינוי בעיקרו איננו תוצאה של התפתחות הטכנולוגיה, אולם זו מזרזת ומעצימה את השינוי שהוא, בראש וראשונה, תולדה של התנהלות התקשורת עצמה - בעליה, עורכיה ועובדיה. הטכנולוגיה מרחיבה את מנעד החלופות ומאפשרת לציבור לבחור בקלות יחסית ערוץ ל"שאיבת" המידע או התכנים הנחוצים לו. כך יכול הוא להתמקד בערוצים יעודיים לצריכת תכנים שעונים על נטיותיו והעדפותיו, ועם זאת להדחיק ולהרחיק את הערוצים שתכניהם אינם עולים בקנה אחד עם עמדותיו, אמונותיו או השקפותיו. התופעות של קהילות אינטרנטיות למיניהן הן ביטוי מובהק למילוי צרכים אלה. היחיד, כיצור חברתי, מתקשה להרגיש בנוח בסביבה "לא ידידותית". סביבה כזו נתפסת
כסביבה מאיימת, ובני-אדם מתרחקים מאיומים, ומחפשים מפלט בסביבות ידידותיות ותומכות.
לעיתונאות הקלאסית - כתיבה, פרשנות, או דיווח מצולם או גרפי - חסרון עצום בהשוואה לרשתות החברתיות, משום שכאשר היא מעוותת או מנוונת את איכות החומר שהיא מספקת לציבור הרחב ובכך מנכרת אותו אין הוא יכול לתת ביטוי לתחושותיו, לא כיחיד ולא כחלק מקבוצת תמיכה סולידרית - "סביבה חיובית, אוהדת".
הברירה היחידה של היחיד במקרה כזה, היא להתנזר מצריכת מידע מאמצעי התקשורת או לספוג ולשתוק. בקבוצות ייעודיות ברשתות החברתיות, סוגיה זו נפתרת בנקל. זאת ועוד, ברשתות החברתיות המיקוד הנושאי מאפשר גם לבני פלוגתא בתחום כזה או אחר, להיות "חברים" פעילים בקבוצת-תוכן שבה הם מזהים אינטרסים משותפים.
הריחוק הפיסי לצד הקרבה הנושאית נוחים מאוד ליצירת צרופים שונים ומוזרים עד מאוד. אולם, אליה וקוץ בה: המציאות המשתקפת ברשת החברתית, תדיר, רחוקה מאוד מהמציאות הריאלית. "בעולם האמיתי" המורכבות האנושית של הזולת נחשפת כמעט מיד לכל יחיד הבא במגע עם זולתו, על הזהה והמנוגד שביניהם. "הלם העתיד" הזה עשוי להיות טראומטי.
אני נוטה ליחס חלק חשוב מהשיח האלים ברשתות החברתיות, להתנגשויות או הפתעות של היחיד כאשר הוא יוצא בלחיצת מקש או שניים מסביבה מוכרת ואוהדת, אל סביבה עוינת.
חלק מבעיות האמון בין הציבור לתקשורת, נובע ממהימנות נמוכה של הדיווחים. חלק אחר, חשוב לא פחות, נובע מהעובדה שהתקשורת טשטשה את ההבדלים שאפיינו בעבר את השונות בין דווח - העברת אינפורמציה עובדתית לידיעת הציבור, לבין ליווי האינפורמציה בפרשנויות. הטשטוש נראה מכוון, ומעניק לגיטימציה דה פקטו לרצונה של התקשורת להשפיע ולא רק ליידע. לשם כך גם ניתנות הפרשנויות כהתייחסות, חד-צדדיות ומנחת-ערכים של המדווחים, המגישים ואפילו של מנחי-הפנלים. הקושי מתעצם עוד יותר כאשר סיבות היסטוריות, חברתיות או אחרות, צובעות בגוון אידיאולוגי ברור את נטיית הלב של מגישים הבאים במגע פרונטלי עם הציבור. בחברה שסועה או חלוקה באופן עמוק בנושאי-יסוד, דוגמת החברה הישראלית, הקושי גדול הרבה יותר. העובדה שהתקשורת בחרה בדרך זו וממשיכה בה חרף הביקורת הציבורית, נתפסת בציבור כהתגייסות לטובת "צד אחד" בוויכוח, ומעצימה את הביקורת וחוסר האמון (הסביבה העויינת הופכת לעוד יותר עויינת). במקרים קיצוניים מדובר במלחכי פנכה של אדונים "מפוקפקים" או אפילו בזדון, התנשאות, אליטיזם וחתרנות. "כאשר מגיעים מים עד נפש", מתעורר אצל רבים צורך "לרסן" אמצעי או ערוצי תקשורת מסוימים, לפעול להחלפת המנגנון השולט עליהם או לפתוח ערוצים חדשים שיאזנו את החד-צדדיות הקיימת.
השינויים העצומים והמהירים בכל מסלולי חיינו, לצד התודעה שאנו חיים בצילם של איומים שונים - צבאיים, טרור, כלכליים, או טבעיים - שיש להיות מודעים להשלכותיהם, הופכים את הציבור לצרכן מידע אובססיבי, וערוצי התקשורת למיניהם הם מקורות אספקת המידע. התמחויות ויכולות טכניות ואחרות של מגוון הערוצים משלימים עבור הצרכן הסופי את תמהיל המידע האולטימטיבי שהוא צורך. מטבע הדברים, אופני הנגשת המידע משפיעים גם על אופני קליטתו והשפעתו על צרכניו.
אינטנסיפיקציה של צריכת מידע היא אמירה נרדפת לאינטנסיפיקציה של השפעה על ציבור המאזינים.
1 במאבקים מסחריים כמו במאבקים פוליטיים, מתנהלת תחרות עד חורמה בין ספקי "הסחורה" לבין "הקונים" - סחורה פיסית כזו ולא אחרת, או סחורה קונספטואלית-אידיאולוגית כזו או אחרת. תהליכים אלה אינם סוד, הם כוח מכריע בעיצוב דעת הקהל, עמדותיו הפוליטיות, ידיעותיו וזיקותיו האמוציונליות. לפיכך, לאופי ואיכות תפקודה של התקשורת נודעת חשיבות עצומה בכל מהלך של עימות בין חלופות או תחרות בין עמדות וגישות, משום שלצד החינוך והדינמיקה הקבוצתית התקשורת היא בין המעצבים הראשיים של העדפות הציבור.
"מרחב המחיה" האולטימטיבי של התקשורת הן המדינות הדמוקרטיות. "מרחב מחיה" זה ניזון מהעקרונות הדמוקרטיים והליברלים של זכויות הפרט וחופש הדיבור. מאז הרבע האחרון של המאה ה- 20, נתמך מרחב זה ומורחב בהדרגה באמצעות הגנות משפטיות שמקבלת התקשורת מהפרשנות הפוסט-מודרנית למשמעות חופש הדיבר, הגובלת דה-פקטו באנרכיה. רעיון-האבסורד הגורס שאין מציאות אוביקטיבית "והכל, כביכול, מילים או נרטיב..." חוללו באותה תקופה את המהפכים השליליים המרכזיים באיכות התקשורת, בהגינותה ובאמינותה. מהפכים אלה אפשרו ומאפשרים לבעליה ולעוסקים בה, על-רקע "התפוצצות" אמצעי ההפצה וריבוי דרכי ההפצה, להפוך לכוח דומיננטי בחברה המודרנית. "אבירי התקשורת" מבינים את העוצמה הנתונה בידיהם, ומודעים היטב לכך שעוצמה זו מנוצלת לתועלתם, הרבה יותר משהיא משמשת לשרות הציבור הרחב. צירוף זה, מגובה ברעיון העוועים המכונה "פוליטיקלי קורט",
2 ניצב כיום על גבול דחיקה משמעותית של רגלי הדמוקרטיה - שלטון העם על-ידי העם לטובת העם - ממעמדה השולט ההכרחי במדינות הדמוקרטיות. אין תימה, אפוא, שהתקשורת מנהלת מלחמת חורמה לשמירת זכויות-היתר שלה, ללא קשר לסטייה החמורה שחוללו שליטיה, מעצביה ומפעיליה באופן בו מנוצלות זכויות אלה.
התקשורת הפכה לצד קבוצות של בעלי הון, פוליטיקאים, שופטים עליונים, אמנים ואנשי-רוח ובכירי האקדמיה, לחלק מהאליטות החברתיות, המשתדלות לעקוף "באלגנטיות רבה" את ההליך הדמוקרטי ולנהל את המדינה לפי ראות עיניהם. אליטות אלה מקיימות ביניהן קשרי-גומלין הדוקים, המחזקים את כוחן והשפעתן, ובעיקר משתפים פעולה בשימור מעמדה ההיסטורי של התקשורת אעל-פי שהשתנתה והסתאבה. החופש היחסי ממנו נהנו הרשתות החברתיות עד כה, איפשר לרבים לעקוף את התקשורת הממוסדת והווה שסתום-פורק-לחץ חשוב במאבקי הכוח החברתיים. אילוצים חדשים וישנים כגון: המאבק בטרור, הסחר הגלובלי ומלחמות הסייבר, עומדים לשנות זאת, ולהערכתי לא לטובה.
הואיל והקבוצות האליטיסטיות הן מיעוט קטן בחברה, השליטה בתקשורת משמשת להן צינור העברת והפצת השפעה כלפי הציבור הרחב.
כאשר התקשורת חד-גונית, מגויסת, ונשלטת מדי, ניצבים אנו על סף התפוררות הדמוקרטיה. לכן, הסכנה האמיתית איננה בכך שהכנסת מחוקקת ובית המשפט שופט על-פי חוקי הכנסת, אלא שהכנסת נרתעת מזעקות השבר של בית המשפט, אשר מגייס למאבקו את התקשורת, כמעט ללא יוצא מן הכלל, שעה שהכנסת באה להגדיר, לתחום או להגביל את סמכויותיו. סכנה אמיתית היא כאשר קבוצות אמנים מחליטות בפני מי להופיע ואת מי להחרים על-רקע שונות אידיאולוגית או פוליטית, ומגייסת למאבקה את התקשורת כמעט ללא יוצא מן הכלל. סכנה אמיתית היא כאשר קבוצות אנשי אקדמיה שאינם תומכים במדיניות הממשלה הנבחרת, פועלים באופן אקטיבי מבית ומבחוץ להשמצת המדינה, להפעלת חרמות כלכליים ואקדמיים ולפגיעה בסטודנטים וקולגות משום שלא קיבלו את עמדתם המתנשאת והחריגה, ומגייסות להגנת "משטרת המחשבות" שלהן את התקשורת כמעט ללא יוצא מן הכלל.
למרבה האירוניה, כאשר מתנגדי האליטיזם פועלים ליצירת ערוצי תקשורת משוחררים מהשפעת התקשורת המגויסת השליטה, במיוחד אם הם באים מחוגי הממשלה והכנסת, נוהגת התקשורת, אבירת חופש הביטוי, כאיגוד מקצועי גילדאי למשעי. הדוגמאות הנ"ל לקוחות אומנם מההוויה הישראלית, אבל מי שהתבונן בארה"ב בשנה האחרונה, ימצא בה תופעות בעלות מאפיינים דומים, וכך גם בבריטניה ובמדינות נוספות באירופה הדמוקרטית.
התקשורת הפכה לאחד מגורמי ההרס העצמי המרכזי של הדמוקרטיה הקלאסית. המדינה ולא הדמוקרטיה היא אבן הפינה במבנה הלאומי והבינלאומי המסדיר את חיי קבוצות הלאום האתניות. מטרת ההתאגדות האתנית - לאחר הבטחת החיים עצמם - היא שימור מורשת, ערכים, היסטוריה ואתוס בעלי ייחוד; ובמקרה היהודי - גם אמונה.
דמוקרטיה איננה תחליף למדינה, אלא צורת ממשל שהמהווה גורם מרכזי, משלים ומסייע לדרך ניהולה והנהגתה של מדינת-לאום נאורה החייבת להיות גם ברת-קיימא ואפקטיבית. הדרך היחידה, כנראה, לשמר את המדינה הדמוקרטית היא לבודד את גורמי ההרס, לבלום אותם בחקיקה מתאימה ולשמר את היסודות הגולמיים הקלאסיים - שלטון העם, על-ידי העם למען העם. יותר מדי צדק פואטי, אינו מאפשר למצוא את הצדק האופרטיבי כאשר זקוקים לו, ופרוש הדבר הוא כשל הרסני.
