רגעי שפל במנהיגותו של שמעון פרס

בפתח דברי, אני מביע צער, שחברי הכנסת של הרשימה המשותפת לא חלקו כבוד אחרון לשמעון פרס.. למרות חילוקי הדעות היה מקום להיות עם המוני בית ישראל, שהביעו את כאבם על לכתו של אדם, שפרק משמעותי בחייו הקדיש כדי להביא לפתרון שתי המדינות לשני העמים, הפתרון המוסרי ביותר, שעושה צדק עם שני העמים. דווקא מתוך הערכתי לשמעון פרס על תפקידו בחתירה לשלום בינינו ובין שכנינו במיוחד בשנים האחרונות, אני מבקש להתייחס לפרק עצוב בחייו של פרס, בתחילת דרכו הפוליטית-מדינית, העומד בסתירה מוחלטת לכל מה שייצג במיוחד בשנות החתירה לשלום.. אני מציין את הפרק העצוב - את רגעי השפל - לא מתוך רצון לקנטר את האיש, להפך, אני עושה זאת כדי להציב תמרור אדום, הדורש מאתנו לעצור, לא לקחת חלק במזימות של מעצמות קולוניאליסטיות, ולא לקחת חלק במגמות אימפריאליסטיות של מעצמות זרות. אינני מתעלם מהתנהגות מחפירה של מצרים, שנתנה יד לפעולות צבאיות, שפגעו בחיי אדם חפים מפשע, כדוגמת רצח אזרחים יהודים במושב פטיש במושב חלץ ועוד שורה ארוכה של מפגעים רצחניים.. אך אין קשר ביו חומרת האחריות של מצרים לפגיעות בחיי אזרחים יהודים ובין המלחמה שתוכננה נגדה. ההיסטוריון מ. בר זוהר כותב מתוך התפעלות והערצה רבה לשמעון פרס, ש"בסוף מאי 1956 העלה בפני בן-גוריון הצעה לכרות ברית בלתי כתובה עם צרפת....בן גוריון סמך עליה את ידו. פרס טס לפריס ונועד עם בורז'ס-מונרי, הפעם הציע לו העברה מסיבית של כמויות נשק גדולות לישראל ותכנון פעולה משותפת נגד מצרים" (מ. בר זוהר, בן-גוריון, "האיש מאחורי ההגדה", עמ' 417) כדי לממש תוכנית זו היה צורך לסלק מתפקידו את משה שרת.. שם היה שמעון פרס, שיחד עם בן-גוריון הצליחו במזימה לסלק מכשול בדמות המתינות המדינית של משה שרת, שבלטה בהיותו שר החוץ וגם כשכיהן כראש ממשלה.. ב-19 ביוני 1956 התפטר משה שרת.. "כעבור שלושה ימים המריא משדה התעופה שבצפון תל אביב מטוס "נורד" צרפתי, שנחת כעבור 12 שעות ליד פריז" (שם עמ' 417) במטוס היה שמעון פרס וקצינים בכירים. "בהתכנסו הסודית הוסכם לקבל את הדרישה של ישראל: 200 טנקים מדגם "א.אם,.איקס", 72 מטוסי "מיסטר 4", 40.000 פגזי 75 מ"מ, 10.000 טילי נ.ט "ס.ס. 10" ..... סוכם על העברת הנשק בתנאי סודיות מוחלטים - באניות שיגיעו לחופי ישראל באישון לילה, יפרקו את הנשק בחשאי ויסתלקו לפני עלות השחר.... מחיר העסקה סוכם רק על 80.מיליון דולר" (שם עמ' 419). מיוזמה זו מתפעל היסטוריון רציני ומוערך, כשהוא מצניע עובדה, שצרפת ובריטניה שנרתמת לתוכנית מתלהבות מכך, שחיילי צה"ל ימנעו בדמם החלטה מצרית להיות השליטה הבלעדית בתעלת סואץ, הנמצאת בטריטוריה מצרית. מצער עוד יותר, שלמזימה זו משתלבת יוהרה משיחית ומנות גדושות של טרוף, כשבן גוריון כבר מתכנן להכריז בבוא העת על "ממלכת ישראל השלישית". בר זוהר כותב בעמ' 432, כי "במטוס הצרפתי עם שמעון פרס וצמרת ביטחונית הוא עיין בספרו של פרופקיס, וגילה כי ביטבת הייתה ממלכת ישראל עצמאית". בר זוהר מתפעל מהעיון האנטנסיבי באותו ספר, והבאת ציטוטים ממנו, רק "כדי ליצור אווירה של לגיטימציה סביב התביעה שהתגבשה בדעתו לגבולות שיכללו ...כולל גם את האי טיראן." (שם עמ' 432) "ב-26 ביולי, יומיים לאחר שהגיעה אניית הנשק הראשונה, הכריז נאצר על הלאמת תעלת סואץ" (שם, עמ' 420) פרס בא ויוצא בכביש האווירי תל אביב - פריז עם דרישה נוספת "למימוש הפעולה מידית: 100 טנקים מדגם "שרמן", טייסת מטוסי תובלה, 300 משאיות בעלות הנעה קדמית, 1000 בזוקות, 300 חצאי-זחלים, 500 מובילי טנקים, תחמושת וציוד שונה" (שם, עמ' 427). על הנכונות הצרפתית ליפול בקסמי פרס, שמסייע לתכנון מלחמה בשרות של מעצמה זרה, מתפעל ההיסטוריון מ. בר. זוהר, ולמרבה הצער, חלקים גדולים מאוד בחברה הישראלית. אני מדלג על שלל ההתפתחויות וההתפתלויות של מתכנני המבצע שהיה למעשה מבצע קולוניאלי צרפתי ובריטי, כשהמְבַצֵּעַ והמיישם הוא החייל הישראלי' שישלם בחייו. ועל תוכנית זו מנצח שמעון פרס.. אני מביא רק קמצוץ מתיאורי הנסיעות הלוך ושוב תל אביב - פריז. מתוך קמצוץ התיאורים אני למד על פרק מצער בחייו של פרס, שהיה המוציא והמביא לכך, שבן גוריון מכנס ביום ראשון 28.10.1956 ישיבת ממשלה, בה זכה לתמיכת רוב השרים חוץ משני שרי מפ"ם ביציאה למלחמה נגד מצרים.. שני שרי מפ"ם, שהתנגדו למלחמה, הבטיחו מאחר שנפל הפור, הם כשרים שותפים לאחריות.. שותפים לאחריות, ש-172 חיילי צה"ל נפלו במלחמה שהייתה בשרות הצרכים הפוליטיים האימפריאליים של בריטניה וצרפת. שמעון פרס הסביר בלהט על כל במה את כוונות השלום של ישראל, אבא אבן סימא את עיני אייזנהאואר במטרה לרכך התנגדות ולתרץ ש"קיימת סכנה של חיילים עירקים בגבול ירדן". בדיוק באותו זמן רב סרן רפאל איתן (רפול) ואתו עוד 394 צנחנים, צנחו מ"דקוטות" ו"נורדים" במיצר המתלה בסיני. כדי לחמוק מהרדאר המצרי הגיע צי מטוסי התובלה בטיסה נמוכה כשהוא לוחך כמעט את רכסי סיני.. לפעולה נועזת זו היה מחיר דמים יקר. אך מה שקבע שב-3 בנובמבר היה רוב רובו של סיני - 60.000 קמ"ר בידי ישראל. צר לי ששמעון פרס היה המוציא והמביא, כדי שבן-גוריון ינאם בכנסת 8 ימים אחרי פרוץ המלחמה: "יטבה תהיה שוב לחלק מממלכת ישראל השלישית". (שם עמ' 452) צר לי ששמעון פרס בשנת 1956 הביא את ישראל למלחמה כדי להקל על פלישת הצרפתים והבריטים למצרים צנחנים צרפתים ובריטים נחתו בפורט סעיד והחלו להתקדם דרומה לאורכה של התעלה. אך לחץ משותף של ארצות הברית וברית המועצות קיפל את השילוש הקדוש ישראל-צרפת-בריטניה. וכך ירדה לטמיון תוכנית שרקם בעיקר שמעון פרס. למרות שבן גוריון בפרץ משיחי דיבר בכנסת ש"זה היה המבצע הצבאי הגדול והמפואר בתולדות עמנו, ואחד הגדולים בתולדות העמים". פרס ובן-גוריון הכניסו את ישראל לבדידות וסכנה קיומית, שמיכאל בר זוהר מתאר אותה "לפתע חשך עולמם של מנהיגי ישראל, המדינה עמדה בפני שואה". (שם עמ' 454) לנוכח לחץ אמריקני-רוסי על ישראל לנסיגה מידית, והתנכרות לא צפויה ופתאומית של צרפת ובריטניה . ישראל נותרה בודדה. צרפת ובריטניה הודיעו שהן נסוגות ממצרים וישראל ב-15 בנובמבר, כ-17 ימים אחרי ההכרזות המשיחיות על ממלכת ישראל השלישית החלה הנסיגה מסיני. ובמארס 1957 כבר לא נותר חייל ישראלי אחד. צר לי, שלמבצע הצבאי הזה, שבתכנונו היה לשמעון פרס תפקידים מכריעים, והסתכם בתבוסה מדינית קשה, החליט מיכאל בר זוהר לסכם זאת כך - "מבצע קדש פתח את תור הזהב של מדינת ישראל, יהיה זה גם תור הזהב של בן-גוריון כמנהיג לאומי ומדיני". (שם עמ' 465)