אני רוצה להביע את דעתי לגבי טקס הלוויה של פרס, חסר התקדים. ברור שטקס לוויה הוא ייחודי לכל אדם וה
כבוד הנחלק הוא עבור הנפטר, לא עבור אדם אחר. דעתי היא שהיה בטקס המרשים הזה, בו נכחו שועי עולם, העילית העולמית, כולל שני נשיאי ארה"ב, הרבה יותר מכך. זה היה טקס שהביא כבוד למת, ובו בזמן כבוד למדינת ישראל. דומני שלא אטעה אם אומר שהוא מילא גאווה את מרבית אזרחי מדינת ישראל היהודים, את אלו שלמרות תלונותיהם הרבות אוהבים לחיות במדינת ישראל, כפי שסקרים מוכיחים פעם אחר פעם. ואסביר את דברי.
פעם, בוויכוח פומבי, במרכז למורשת המודיעין, בין פרס לבין פרופסור אבי רביצקי, טען פרס את טענתו הידועה כי העתיד חשוב ולא העבר, ואת העתיד יש ללמוד ולא את העבר. ענה לו רביצקי בערך כך: תגיד לי, האם יכול להיות סבא בלי נכד, ונכד בלי סבא?רוצה לומר: אין עתיד בלי עבר ואין עבר בלי עתיד. פרס היה איש שעיניו לעתיד, בעיקר הרחוק, חדור אמונה ביכולות האדירות שהוא צופן.ובו בזמן פרס היה איש של העבר, בראש ובראשונה לעולם של עכשיו, לאותה שכבת הנהגה עולמית שבאה להלוויה שלו. הם לעומתו זאטוטים, הם בקושי נולדו כשהוא כבר הכיר את גדולי עולם ועשה רבות למען מדינת ישראל. במילים אחרות, פרס גילם לעולם בחייו הארוכים את תקומת העם היהודי והנס הגדול שהעם הזה חולל כאן, את הנס של הציונות שנשאה בכנפיה גם צדק וגם תקווה, כדברי אובמה.פרס מגלם לעולם את הדבר הייחודי שהביא את מדינת היהודים עד הלום: הכוח הצבאי, העוצמה הביטחונית. הוא עשה זאת כאזרח, לא כגנרל. אפשר להתפלסף עד מחר, אבל העולם מעריך ישראל חזקה. אוי לה אם הייתה חלשה. העולם לא אוהב חלשים. הוא רק מרחם עליהם. וכל זה בולט, בוהק באור יקרות בימים אלו מול הסביבה שבה מתקיימת ישראל, ומול האיומים על העולם.
ופרס מגלם לעולם את ישראל, את העוצמה הטכנולוגית הישראלית, שכל כך מוכרת בעולם. הוא אבי התעשיות הביטחוניות שלנו, הוא זה שמסמל את החתירה הישראלית לטכנולוגיה מתקדמת, לא רק כזאת שמוסיפה לעוצמה הצבאית, אלא זאת השואפת להביא מזור לתחלואי האנושות.
ופרס מגלם בצורה החיה ביותר את הציווי העליון של המדינה היהודית: חתירה מתמדת לשלום, יהי אשר יהי, בלי לשקוע לתהומות היאוש. פרס, במובן הזה, היה השגריר הטוב ביותר של המדינה. מה שמעניין
הוא שכיום אנו עמוסים בתוכניות שלום מפורטות, שלא מוצאים בהן את הידיים והרגליים. לפרס לא הייתה תוכנית כזאת, אלא עצם החזון של שלום, תוך חתירה לפתרון שבאמת, בלי מס שפתיים, ישמור על מדינה יהודית חזקה הנושאת את דגל המוסריות היהודית, ואת זכותה להיות הבית הלאומי של העם היהודי.
ושימו לב להיכן באה הצמרת העולמית: להר הרצל, אבי הציונות וחוזה המדינה, בירושלים (בין אם היא מוכרת על-ידי העולם כבירת ישראל או לא ) שמוכרת היטב לכל העולם הנוצרי, ולטקס דתי יהודי עם "אבינו מלכנו". ודווקא משום כך, בגלל מה שפרס גילם בחייו ומסמל לעולם,המנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל הדירה את רגלה מהלוויה. היא, כמו הפלשתינים, אינה מוכנה להכיר שבבית הדו משפחתי יש זכות דיור גם לעם היהודי הריבוני.
