החלטתה של ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל להיעדר מטקס הקבורה של
שמעון פרס ז"ל, היא החלטה אומללה המצביעה על טיפשות, כהות חושים, גסות רוח, אך לא פחות מכך, על עוד החמצה גדולה של מי שהפכו לחוד החנית של הרדיקליות הערבית בישראל, חברו לקיצוניים שבאויבי ישראל הערבים כמו חמאס, האחים המוסלמים, וכד'. שנים של מאמצים לבנות גשרים, רעועים ככל שיהיו, אך גשרים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית ירדו לטמיון. בהבל פה, בשפה נלעגת וחסרת כל הדיון זולת היאחזות בעבר וניסיון לקעקע את העתיד, הנהגת ערביי ישראל הצטרפה אל שורת המנהיגים הערבים, מאז ועד היום, שהובילו את ערביי ישראל מחי אל דחי, מאסון לאסון, מקיצוניות אחת לשנייה, ובכך גרמו נזק איום ונורא לדו-קיום במדינת ישראל. וחמור מכך, הנהגת ערביי ישראל הפנתה עורף דווקא למי שסימל תקווה, רצון להגיע לשלום, שילם מחיר כבד מאוד בגלל
הסכם אוסלו, ובערוב ימיו ניסה בכל כוחו כנשיא וכמי שעמד בראש מכון פרס לשלום, להגיע להפסקת הקזת הדם ההדדית בין ישראל לבין הפלשתינים.
טענתי שזו הייתה טיפשות להיעדר מן ההלוויה. על מנהיגי הערבים בישראל לזכור היטב: פרס לא היה מעולם מנהיגם של הפלשתינים. פרס לא "עבד" אצל הפלשתינים. פרס היה חלק בלתי נפרד מן ההנהגה של מדינת ישראל שהקימה את המדינה ליהודים אך הושיטה יד נדיבה גם אזרחי ישראל הערבים. גם אם יהפכו ויהפכו, גם אם ינסו לשכתב את ההיסטוריה, מדינת ישראל מקיימת, במידה רבה מאוד, את מה שהבטיחה במגילת עצמאות לגבי הלא יהודים. מכל זווית ראיה אוביקטיבית, ישראל מקיימת משטר דמוקרטי המשרת גם את האוכלוסייה הערבית. אין שלמות, ישנן תקלות, ניסיונות לנגוס, אך לזכותה של ישראל יאמר שאינה נוהגת באזרחיה הערבים בצורה בלתי ראויה בעליל.
באשר לטענה של מנהיגי ישראל שפרס שייך לדור מנהיגי ישראל אשר גרם לערביי ישראל סבל שלא יתואר, יש לומר מבלי להתבלבל: המנהיגות הערבית, מאז ועד היום, לא זו בלבד שעסקה בטרור כלפי היהודים שהפיל קורבנות רבים ללא כל הצדקה, אלא הפך את המאבק המזוין נגד מדינת ישראל לדגל. ההיסטוריה של ארץ ישראל מתחילת המאה ה-20 ועד הקמת מדינת ישראל ב-48' וסירוב ההנהגה הערבית לכונן את המדינה הערבית כפי שהוחלט בכ"ט בנובמבר, היא היסטוריה טבולה בדם יהודים וערבים. כל המבקש ללמוד על התנהלותה של ההנהגה הפלשתינית כלפי היריבים הפוליטיים בתוך משפחות הערבים הבולטות בארץ ישראל, די לו לקרוא את תולדות מלחמות הדמים בין משפחת אל-חוסייני הקיצונית, הטרוריסטית, לבין קבוצות פוליטיות אחרות שלא היו מוכנות לקבל את מרותה. גם ידי ההנהגה הערבית בשטחים, בראשות הפלשתינית שהוקמה לאחר אוסלו, אינן נקיות מדם יהודי. ערפאת וכל המנהיגים הערבים אינם יכולים לרחוץ בנקיים. ידי ערפאת וחבריו היו, ועודן גם היום, מגואלות בדם יהודי, של ילדים ושל מבוגרים שלא חטאו אלא בהיותם יהודים במדינתם. פרס הביט קדימה ולא רצה לעסוק בהיסטוריה אלא בעתיד. זו הסיבה לתהליך אוסלו ולא שום סיבה אחרת. פרס רצה שלום, שלום שיביא לשגשוג לכולם, יהודים וערבים. על מנהיגי ישראל הערבים כיום להיזכר מה הייתה "מתנת" המנהיגים הערבים בעבור המוכנות ללכת לתהליך שלום: טרור ועוד טרור, ועוד אומללים, ועוד ארונות קבורה, ועוד הרס, הכל מבית היוצר של ערפאת וחבריו. ולמרות הכל אלה, פרס לא הפסיק להאמין שניתן בכל זאת להגיע לסוג של שלום, ותקוותו נכזבה אך לא פגה.
חדשות כבדים הנהגת ערביי ישראל כיום הולכת בעקבות המנהיגים מן העבר. חברי כנסת מהרשימה המאוחדת מייחלים לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זו תורת המנטור שלהם,
עזמי בשארה, המכלה את זמנו בגלות שנכפתה עליו בגלל חשדות כבדים לבגידה ושיתוף פעולה עם חיזבאללה כנגד ישראל. המסתבר שהמנטור לא פעל רק ליישום חלומו של לכונן כאן מדינת כלל אזרחיה ולבטל את אופיה היהודי של ישראל אלא סייע לניסיונות של חיזבאללה לממש את ייעודו ולחסל פיזית את ישראל ואזרחיה היהודים. באותו הכיוון ממשיכו של בשארה בכנסת, חברי
בל"ד, נאמנים לדרכו של המורה "הדגול". לא מהם הייתה ציפייה להגיע להלוויתו של פרס. אלא שלמרבה הטרגדיה הפלשתינית, גם מי שנחשבו למתונים ולמי מתיימרים לייצג את הרוב השפוי בקרב ערביי ישראל, גם אלה כשלו כישלון צורב.
המעשה המטופש של הנהגת ערבי ישראל השיג עוד אפקט פירוס: הקיצוניים שבקרב היהודים, שוללי כל הידברות או כל מעשה שיש בו תקווה להגיע למודוס וויונדי של שקט, כולל התנגדות ל
עצם הרעיון של הקמת מדינה פלשתינית, כל אלה קיבלו חיזוק שלא חלמו עליו. סביר להניח שביעות הרצון בקרב הקיצונים היהודים מרקיעה שחקים. ואני שואל את המנהיגים של ערבי ישראל, להוציא את חברי בל"ד שעמם אין טעם לנהל כל סיג ושיח: זה לא היה טיפשי להחרים את הלוויה? זו לא הייתה איוולת שאין כדוגמתה להרים מעל ראשכם את מרבית האוכלוסייה היהודית? הרי אפילו שמאלנים מבין היהודים אינם יכולים להסיר את טיפשות מעשיכם. החמצתם עוד הזדמנות, חברי הרשימה המאוחדת, עוד הזדמנות להתקדם ולו במעט לקראת דו-קיום אנושי. ואם באנושיות עסקינן, אומר לכם ללא כחל וסרק: היעדרותכם מן ההלוויה של פרס היא גם הוכחה לחוסר אנושיות בסיסת ולגסות רוח.
על כל אלה ועוד רבים אחרים, אתם ראויים לכל בוז. בושו והיכלמו!
