בן זוג זר של אזרח ישראלי לא מקבל מעמד בישראל כלאחר יד. משרד הפנים דורש מאותו זר לעבור הליך מדורג של הסדרת מעמד. מה הפירוש? מי שנשוי לאזרח ישראלי והוכיח כי הקשר כן ואמיתי יקבל מעמד של תושב קבע, ובעתיד יהיה זכאי לשדרוג המעמד לאזרחות. הליך כזה אורך לפחות 5-4.5 שנים. מי שאינו נשוי לישראלי אך מצוי איתו בקשר של ידועים בציבור, זכאי פחות או יותר לאותם תנאים, אך במקרה זה משך הליך הסדרת המעמד ארוך יותר - לפחות 7-6.5 שנים. במהלך פרק זמן זה, בני הזוג צריכים להוכיח למשרד הפנים, כי הקשר ביניהם אינו פיקטיבי. הדבר נעשה בדרך של התייצבות במשרדי לשכות האוכלוסין אחת לשנה או לחצי שנה, הצגת מסמכים ומענה לשאלות של נציגי הרשות.
הלכה למעשה לעיתים מדובר בהליכים קשים. כעניין של מדיניות ושיטה, משרד הפנים מרבה לחשוד בבקשות להסדרת מעמד בישראל לבני זוג של ישראלים כפיקטיביות, ומערים קשיים בפני המבקשים. פרשה שהוכרעה לאחרונה (11.9.16) בידי שופט בית המשפט המחוזי בירושלים,
יגאל מרזל, מדגימה את הבעיה.
מדובר על בני זוג מבוגרים, אזרחית ישראל ואזרח בולגריה, שמזה שנים מצויים בקשר ושנישאו בחו"ל לפני שבע שנים. השניים פנו למשרד הפנים בבקשה להסדרת מעמדו בישראל של הגבר ועברו לא מעט קשיים. משרד הפנים לא האמין שמדובר בקשר אמיתי, הורה לבן הזוג לעזוב את ישראל והלה ציית לדרישה. אך גם כאשר הוגשה בקשה למתן אשרת שהייה לגבר כאשר הוא נמצא בחו"ל ואשתו בישראל, בהתאם לנוהל של משרד הפנים - נציגי רשות האוכלוסין עדיין לא השתכנעו מכנות היחסים וסירבו לאשר כניסתו של בן הזוג לארץ.
בשלב מסוים אושרה כניסתו של הגבר בתנאי של הפקדת ערבות בסכום של כמה עשרות אלפי שקלים. אך לימים, לאחר שבני הזוג עברו שלושה שימועים במשרד הפנים, שוב התעורר חשד אצל נציגי רשות האוכלוסין והגבר נדרש לעזוב את ישראל.
בני הזוג סירבו להשלים עם כך וערערו על ההחלטה לגורם בכיר יותר במערכת. אלא שעררם נדחה. בני הזוג המשיכו והגישו ערר לבית הדין לעררים - גוף שיפוטי מקצועי שדן בהשגות על החלטות משרד הפנים בשאלות של הסדרת מעמד. אך גם שם טענותיהם נדחו.
בני הזוג לא נואשו והגישו ערעור נוסף - הפעם לבית המשפט. השופט מרזל התרשם שלא הייתה הצדקה להחלטה כה חמורה של משרד הפנים, והורה למדינה לאפשר לבני הזוג לקיים בשלב זה את הקשר ביניהם בישראל.
משרד הפנים הפנה לסתירות שלכאורה עלו במהלך שלושת השימועים שנערכו לבני הזוג. נציגי המדינה לא האמינו לזוג מכמה סיבות: גרושתו של הגבר חיה בישראל, בני הזוג לא מנהלים חשבון בנק משותף, בני הזוג לא ישנים באותו חדר, הגבר לא ידע מהו השכר של אשתו ועוד.
בית המשפט העיר שתשובות בני הזוג אומנם יכולות לעורר תמיהות, אך בצד זאת נתן את דעתו על יתר הנסיבות ולבסוף, כאמור, ביטל את החלטת משרד הפנים. השופט מרזל הדגיש בפסק הדין את הנסיבות הפועלות לטובת בני הזוג: העובדה שמדובר בבני אדם מבוגרים ונשואים זה לזו, ופרק הזמן הארוך שבמהלכו הם מצויים בקשר. עוד הטעים השופט שבהינתן השלב ההתחלתי של ההליך, המשמעות המעשית הדרמטית של הסירוב עבור בני הזוג ומידת הפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות, ראוי שמשרד הפנים יבחן מחדש את ההחלטה.
חשובה התייחסותו של בית המשפט לדרך שבה משרד הפנים נוהג להשקיף על הקשר הזוגי. לגישתו הנכוחה, "התשובה לשאלת זוגיות ככזו היא מורכבת. אין בהכרח דמיון בין סוגים שונים של זוגיות והתוכן שיוצק כל זוג לחייו המשותפים יכול להיות שונה בלא שקיימת בהכרח תבנית אחידה שיש בה כדי למצות את התשובה לשאלה המורכבת - זוגיות כנה מהי?".
