החלטה שלא לקיים את מסע הסליחות – לקראת יום הכיפורים, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, תציב את מדינת ישראל בכלל ואת העיר תל אביב – יפו בפרט, ברשימת המדינות הבלתי סובלניות שקמו מעולם, ובראשן המדינות הקומוניסטיות שנכחדו ו
קוריאה הצפונית שנותרה למשמרת ארכיונית( כמשטר אנטי סובלני שראה את עצמו כ"שיא הקדמה"). אין ספק שאילו בלונדון למשל היה ראש העיר המקומי (ועוד זה הפקיסטני...) מסרב להעמיד כיכר עירונית לאירוע דתי – יהודי, מיד היו כל הלאומנים ו"אנשי הקדמה" הישראלים גם יחד צווחים יחדיו "אנטישמיות"! אבל בתל אביב ההחרמה הזו מותרת.
העיר תל אביב הוקמה אומנם כ"עיר העברית" הראשונה - במובן החילוני של המילה, אבל ההיסטוריה שלה שזורה גם ביהדות ובגדולי עולם. לקראת הבחירות הראשונות לעיריית תל אביב קמו שלוש שכונות בעיר והעמידו למאיר דיזנגוף – המועמד המוביל דאז לראשות העיר, ומי שבאמת נבחר אח"כ לתפקיד, אולטימטום ברור, שבו איימו עליו כי אם השבת תחולל ציבורית בת"א הרי שהן תחזורנה להיות חלק בלתי נפרד מיפו הערבית. השכונות הללו היו "נווה שלום", "שבזי" ו"נווה צדק". דיזנגוף קיבל וכיבד את האולטימטום כל ימי שלטונו בתל אביב. תל אביב הייתה שנים רבות ערש החסידות ובה חיו אדמו"רי ויז'ני'ץ, בלזא, ביאלה, ואסלוי, מודזי'ץ, קוז'ני'ץ, הויסטין, סדיגורא ואחרים. אזור הבילויים והמרכז של היום – ברחובות שינקין ואחד העם, היה בעבר כמיני קריה חרדית שבה מוקמו מוסדות חסידות בלזא (בית הכנסת ובית המדרש המרכזי, ישיבה גדולה, ישיבה קטנה ו"חיידרים") וה"חיידרים" של חסידות גור והכול לא רק מ"בית דבר" המיתולוגי. תל אביב הייתה סמל ליחסי הדו-קיום בין חילוניים רדיקלים וחסידים רדיקלים. לצד מוסדות הדת של ויז'ני'ץ, גור ובלזא שכנו "בית דבר" משמאל ו"בית ז'בוטינסקי" מימין. ועל ידם שכן "חוג הנוער השמאלי הפתוח" של תנועת "מוקד", שלימים נבלעה במר"צ. גם בתל אביב של היום עדיין היהדות איננה בבחינת "כינור שני". הדרום הוא אזור דתי ואף חרדי, ברחוב בן-גוריון עומד ה"שטיבל" החסידי של חסידות "ואסלוי" ואילו לא רחוק משם עומד בית מדרשו של הרב אוירבך. חסידויות הויסטין, סדיגורא, מודז'יץ, ביאלה וקוז'ני'ץ עדיין פעילות באופן רחב.
עיר חילונית בתחנה המרכזית פעיל כשמונה עשרה שעות בית הכנסת ע"ש "דוד המלך" ומנינייו ושיעורי התורה שלו מתחרים בכבוד בבית הכנסת המקביל, של התחנה המרכזית בירושלים, עיר הקודש, המלאה בדתיים ובחרדים. תל אביב איננה עיר חילונית רגילה עם בתי אוכל של כשרות "רבנות" רגילה או ללא כשרות בכלל אלא רבים מבתי האוכל והמלון שלה הם בבחינת "מהדרין", דבר המוכיח היטב על שיעור האוכלוסייה הדתית והחרדית בעיר. והנה באים ריקים ופוחזים – שחלקם איננו כלל מזרע ישראל, ומנסים למנוע את העברת הכיכר המרכזית בעיר, לכמה שעות בלבד, שבהן יאוחדו לבבות יהודים באשר הם.
כיכר מלכי ישראל פתוחה לכול – לאנשי התועבה מחו"ל, להפגנות הימין והשמאל החילוני, למופעי שחץ, לשנאת אחים ולשנאת עמים, ל"תרבות" הזויה של מיעוטים שצצים ונעלמים ולכל דורש. אבל ליהדות הכיכר הזו סגורה ומסוגרת, למרות אחוזם הניכר של שומרי המצוות בעיר. מארגני הסליחות הללו, שעומדים לוותר ללא מאבק על הזכות להרים את היהדות גם בעיר הזו עוד יתבעו בבית הדין של מעלה על פרימת הערבות של "ישראל ערבים זה לזה" ו"ישראל ערבים זה בזה". המופע של "מרימים לכיפור" איננו עניין דתי וחרדי אלא לב ליבו של העם היושב בציון, אך גם בתל אביב. לא ייתכן שמיעוט בדלני והזוי יכתיב לעם הספר את דעותיו ואת מורשת התועבה שלו. בגיבויו של ראש העיר –
רון חולדאי, הרי שהיהדות הודרה מת"א. לטיעון שתל אביב היא "עיר חילונית" אין שום בסיס במשטר ליבראלי אמיתי. בטענה הזו – של "ציוויון העיר", אפשר ביד אחת לפסול את כל האירועים החילוניים בירושלים. אבל החרדים בעיר ירושלים – על הקיצוניים ביותר שם, לא תבעו מעולם לפסול אירועים חילוניים ב"כיכר ציון" למשל.
גם הטענה כי המופע של "מרימים לכיפור" הינו על בסיס "
הדרת נשים" הוא טיעון צבוע שכל מטרתו הדרת היהדות בלבד. על כסאות השיפוט הפלילי הישראלי השתלטו אנשי המיעוט האנטי דתי הרדיקלי, הפועלים בהשארת תכנים רפורמיים שמתאימים להם ומנסים רעיונית לכפות את עמדותיהם הרעיוניות המינוריות דרך כס השיפוט, שניתן להם למטרות פליליות ואזרחיות של קיום חוק יבש ולא לשם כפייה חילונית ותרבותית. והנה, בעיר יפו – שהיא חלק בלתי נפרד מת"א, מקיימת התנועה האיסלאמית אירועים נפרדים לנשים ולגברים, ובמקומות עירוניים – ציבוריים, אך ה"ליבראלים" מהעירייה ומכס השיפוט מעולם לא ביקשו לבטלם. זה גם מה שקורה באום אל-פחם - תחת עירייה איסלאמית, אך אותן "נשות הצדק" מבית המשפט ה"נאור", לא ביקשו מעולם לנעול בעיר הזו אולמות ציבוריים בפני מפגשים דתיים נפרדים. בעיר נצרת שלטה עשרות שנים תנועת
חד"ש ובראשה עמדו ראשי עיר קומוניסטים אך הללו מעולם לא ביקשו הללו לסגור אולמות בפני מפגשי התנועות האיסלאמיות, על-אף היריבויות ביניהם. מכאן ההוכחה כי האנטי דתיים בישראל – בחסות כס המשפט, אינם נלחמים בעד ה"ליבראליזם הנאור" שלהם אלא כנגד היהדות בלבד. מעניין גם ש"אירועי נשים" – תצוגות אופנה למשל אך גם אירועים לנשים חרדיות (גם בת"א), לא נפסלו משום "הדרת גברים"...
לפני מספר שנים – כשעלה גל הנגד בנושא "הדרת הנשים" בישראל כתבתי במדור זה מכתב גלוי ליועץ המשפטי של הממשלה דאז, לעו"ד יהודה ווינשטין. במכתב ביקשתי ממנו לתבוע אותי על "הדרת הנשים" בביתי משום שאשתי איננה מקדשת על היין ושאיננה רשאית להתפלל בבית הכנסת הקהילתי שלנו, אלא ב"עזרת הנשים". במכתב הזה טענתי כי כל מלחמת האנטי דתיים נגד "הדרת נשים" היא בעצם הרצון החילוני – הכפייתי – רדיקאלי להעלים, חס ושלום, את דת ישראל. היהדות בנויה על חלוקה ברורה באיסורים ובהתרות לגבר ולאישה והנשים הדתיות והחרדיות בחרו בדעה צלולה להיות חלק מהיהדות הזו. אם באמת יתבטל מופע "מרימים לכיפור" בת"א הרי שצריך לערוך הפגנה גדולה באותה כיכר מלכי ישראל נגד הדרת היהדות – עם כל התקשורת העולמית, כדי לגלות את הפרצוף האמיתי של המיעוט האנטי דתי שהשתלט על המדינה הזו.
