חוצפה היא יסוד מוסד בהשקפת העולם של השמאל. היא שמבטאת טוב מכל את הבנתו שדמוקרטיה היא שיטת ממשל שבה המיעוט מנהל את המדינה ויש לו זכויות וטו על החלטות הרוב.
1 חוצפה משקפת את הבנתו שאם המיעוט אינו מרוצה מהחלטות הממשלה הנבחרת, הוא יצא לרחוב ויעשה קצת רעש תקשורתי ויחסל את רצון הממשלה, במיוחד אם זו ממשלת ימין. אם לא יעלה הדבר בידו יכריז על סרבנות, מלחמת תרבות, יזעיק לעזרה שותפים לתובנותיו מעבר לים או יקים מספר עמותות שינהלו עבורו את המאבק ברצון הרוב דרך בתי-המשפט. עזות-מצח היא אשליית-היסוד של השמאל, שהוא לעולם אינו טועה והימין לעולם אינו צודק.
על טיעונים אלה ודומיהם, יש לשמאל תמיד תשובה סטנדרטית: דמוקרטיה מודרנית אמורה להגן על המיעוט והחלשים מפני "עריצות הרוב". אינני יודע מהי "עריצות הרוב" ואינני מכיר בקיומו
האופרטיבי של מושג זה. כל החלטת רוב היא עריצות, מפני שדה-פקטו אין מצב שבו מתקבלות החלטות בקהילות גדולות ברוב של 100%! גם כאשר הרוב מסכים לחקיקה שבה מוכרות "זכויות טבעיות" של הפרט, על-פי-רוב אין לכך ערך מעשי, מפני שמרבית ההחלטות אינן של "רוב" מול "יחיד" אלא של קבוצה גדולה מול קבוצה קטנה יותר. כל החלטה במסגרות קבוצתיות, מעדיפה את טובתה של קבוצה אחת על טובתה של קבוצה אחרת.
דמוקרטיה נורמלית אינה יכולה להגן על המיעוט נגד עריצות הרוב מבלי להגן בעת ובעונה אחת על הרוב מפני עריצות המיעוט או גחמותיו 2.
חוצפה היא השערת-קבע שמנחה קבוצת אוכלוסין גדולה בת"א והמרכז לחשוב שמדינת היהודים קמה בשבילם, מתקיימת רק בזכותם ועל-כן היא והם הינם מרכז העולם. חוצפה היא מציאות שבה כל מי שמתלבש אחרת מאנשי ת"א, מעדיף תרבות שונה משלהם ורואה דווקא בירושלים את בירת ישראל נחשב לחריג לאומי.
משאת נפש שחצנות והתנשאות - אחד המונחים הנרדפים לחוצפה - הן הרצון להפוך את מדינת-ישראל לסניף גלותי של ניו-יורק או לוס-אנג'לס, ולחקות כל טירוף-מערכות משם, כאן אצלנו, כאילו אסור אחרת או בהכרח אי-אפשר אחרת. לאחרונה הכתיר השמאל הישראלי, על גבי גביע קוטג' וחריץ של גבינה צהובה, את ברלין ל"סגנית האלופה" של משאת הנפש העתידית של העם בישראל. 70 שנה אחרי שואת אירופה, הפך חסר בושה לחלוטין והוא מוכר הכול בנזיד עדשים של מחיר השכרת דירה או עלות הנסיעה בחשמלית או ברכבת הקלה.
עזות מצח וחוצפה גם יחד מבטאת ההתקפה הפראית של הממשל על החלטת הממשלה להעתיק תושבים שיפונו מעמונה ליישוב אחר באיו"ש, כאילו ישראל היא אגף-משנה של בית הבובות של הבית הלבן, ולא מדינה ריבונית בעלת אינטרסים משלה, שעליהם מחליט באופן דמוקרטי העם היושב בציון. בהתקפה זו שזורים, כדרכו של ממשל אובמה, חוסר הבנה, ציפיות מוגזמות וביטויים שאיננו מוצאים כמותם כלפי הפלשתינים, הרוסים, הצפון קוריאנים ומדינות רבות אחרות שקצו בהתנשאות האמריקנית ובניסיונות הממשל להתערב בענייניהן הפנימיים. הניסיון הנפסד להציג את פרס בפני כול הישראלים, כ"מלך השלום", מה שמעולם לא היה נכון; ערבוב נושא הסכם הסיוע בשאלת ההתיישבות באיו"ש - שקר שישראל אף פעם לא קיבלה, והניסיון הנפסד להשתמש בבית המשפט "הנאיבי" שלנו כמנגנון לפינוי תושבים מיו"ש - כולם מעשה רמיה אחד גדול. אפשר שהם מכינים מתקפה דיפלומטית על ישראל באו"ם - דבר שמתאים בהחלט לעוז הרוח הטיפוסי שמפגין אובמה לאורך כל כהונתו. ייתכן שמדוב בחוסר הבנה בסיסי נוסף של הממשל המצטיין בכך כל השנים, ואולי זהו תסכול על שהנשיא הגיע ללווית פרס ולא קיבל בתמורה "הרים וגבעות" - אבל מי הבטיח לו את אלה?!... כך או כך מעשה ידידותי אין כאן וחוצפה יש כאן בשפע. בידן, סגן הנשיא, כ"שופר הזעם" של הממשל, שוב זוכה תודות להתבטאויותיו המתלהמות למעמד של "שוטה הכפר", בגין דבריו הבלתי רלוונטיים לנושא עליו דיבר - גורל ההתיישבות באיו"ש.
עזות מצח היא מצב שבו קבוצות של חריגים חברתיים, ספרותיים, מוסיקליים, או תיאטרליים - הופכות עצמן בהבל פה ל"זרם הראשי" ומצפות שכל העולם ובני דודו יקבלו אוטומטית את עמדותיהם כנקודת המבט הלגיטימית היחידה לכל נושאי התרבות והאמנות. באותה מידה ניתן לאפיין כעזות-מצח את דעותיה ועמדותיה של שרת המשפטים לשעבר
ציפי לבני, כאשר היא יוצאת בשצף קצף נגד יוזמות חקיקה של שרת המשפטים הנוכחית בשאלות הנוגעות למהות יהדותה של מדינת היהודים, חרף התמיכה הציבורית הרחבה ביוזמות אלה.
שפיכות דמים עזות פנים (עוד מלה נרדפת לחוצפה) היא ניסיון הממשל "הידידותי" של אובמה לעשות שימוש בדעות של רמטכ"ל צה"ל - אמיתיות או מסולפות (אני טוען שמסולפות) - בעניין הסכם הגרעין עם אירן. לא הרמטכ"ל הוא שמייצג את מדינת ישראל אלא ממשלת ישראל הנבחרת וראש הממשלה, ודעתם לחלוטין אינה נוחה מההסכם, בלשון המעטה. אם ארה"ב אינה רוצה התערבות ישראלית במערכת הבחירות שלה, מדוע היא מתערבת בעניינים הפנימיים של ישראל ומערבת אנשי צבא ישראלים מכהנים במערכת הבחירות שלה? - זו לא רק חוצפה, זהו, בלשון המעטה, מעשה לא ידידותי!
שחצנות והתנשאות אינם נחלתו של השמאל המקומי שלנו לבדו. זו תכונה טיפוסית גם של חוגים רחבים בשמאל היהודי בארה"ב וגם בשמאל הלא יהודי במערב. את השלכותיה של גישה זו ראינו בהתמוטטות המדיניות האמריקנית במזרח התיכון כולו, כאשר ביקשה לכפות את "האמת הדמוקרטית שלה" על מדינות שחושבות אחרת, או אינן בנויות לקלוט תרבות זו. הישגים לא היו כאן, שפיכות דמים וכאוס - היו גם היו, ואלה ימשכו עוד זמן רב. בכל מקום שהשמאל מפעיל אגו ושחצנות במקום שיקול דעת ודרך-ארץ, התנשאות במקום שוויון דה-פקטו ואינוס במקום שכנוע, הוא זורע רוח וקוצר סופה.
ב"אנליזת השבטים" של הנשיא ריבלין, בה כיבד אותנו בהרצאתו במעמד "כנס הרצליה 2015", שגה ריבלין לא אחת בהנחות ובהשלכות שתיאר או דמיין. אולם השגיאה החמורה ביותר שלו הייתה בשתי הנחות: א. שאכן מדובר בארבעה "שבטים" שרואים אלה את אלה כשווים, ומוכנים להתייחס אלה לאלה כשווים. ב. שהשמאל הישראלי השתחרר מעמדותיו האליטיסטיות והוא מוכן "למכור" ו"לקנות" דעות ועמדות של זולתו באותן שיטות וכלים ובאותן מטבעות בדיוק אלא, שמפני שהוא נגוע ב"חוצפומניה כרונית", הוא אינו מסוגל לכך. על כן, רק הגדרה מחודשת של משמעות הדמוקרטיה בישראל, ברוח אותה מובילה שרת המשפטים שקד, תעצב ותייצב מחדש את כללי המשחק, שעל פיהם תתנהל ישראל ותקבל את החלטותיה הריבוניות.
הסימביוזה האידיאולוגית בין השמאל הישראלי לבין חוגים דמוקרטיים ביהדות ארה"ב דוגמת חלק מהרפורמים, ג'יי סטריט ודומיהם - מייצרת אצל כולם אותם יסודות של חוצפה אופרטיבית שמנסה לעקוף את הדמוקרטיה הישראלית, ובסיוע ממשלות "ידידותיות במיוחד" להכתיב לעם בישראל את עתידו - זוהי "אם כל החוצפות": גם לשבת "שם" וגם לנסות להכתיב מה יהיה "כאן". באותה הזדמנות שמתקנים את ליקויי הדמוקרטיה הישראלית ומחזירים אותה ממסלולי האנרכיה האירופית למסגרת שתואמת את הרצון והצורך הלאומי הכולל שלנו, צריך למדר ולשכך גם שיהוקים אלה.
