אופי מול מעשים

"העימות המכוער ביותר אי-פעם" - זה, בווריאציות שונות, הוא התיאור שנותנים כלי תקשורת אמריקניים לעימות השני בין הילרי קלינטון לדונלד טראמפ (יום ב', 10.10.16). וזהו הדבר המטריד ביותר: שני המועמדים לנשיאות ארה"ב עוסקים בהטחת עלבונות בלתי פוסקת, עם הפסקות קצרות של כמה משפטים על מדיניות, בעיות ותוכניות. אם להאמין לשני המועמדים, אזי שניהם לא ראויים לתפקיד, ויש לבחור בהם רק משום שהם לא המועמד השני. במשאל של CNN אמרו 57% מהמשיבים, כי קלינטון ניצחה בעימות. לא בטוח. אבל גם אם כן - זה היה ניצחון דחוק מאוד. אם בעימות הראשון היא ניצחה בנקודות, בעימות השני היא ניצחה בפוטו פיניש. הדעה הרווחת יותר היא, שטראמפ - כדברי פעיל רפובליקני - הצליח לעצור את הדימום, אבל הוא עדיין פצוע קשה. אולי זה יספיק כדי להפסיק את גל העריקות של בכירי הרפובליקנים ממחנהו, אבל כנראה לא כדי לנצח בבחירות. טראמפ היה צריך ניצחון מוחץ בעימות כדי לאזן את ההשפעה ההרסנית של דבריו על נשים, ואפילו תומכיו המובהקים ביותר אינם טוענים שהוא השיג זאת. מדברים שם על כך שהוא השיב את אמונו של בסיס הבוחרים שלו, אלא שהבסיס הזה רחוק מלהספיק כדי לנצח בבחירות. וכאשר ארבעה שבועות לפני יום הבחירות (וכאשר מיליוני אמריקנים כבר מצביעים), מועמד מתגאה/מתנחם בכך שהבוחרים הבטוחים שלו שוב נמצאים בכיסו - זה לא גאווה גדולה ואפילו לא נחמה רבה. הן טראמפ והם קלינטון נקטו באותה טקטיקה: בכל פעם בה נשאלו שאלה קשה, הם ענו עליה בכמה שניות ומיד הסיטו את הדברים לכיוון הנוח להם. לזכותם של המנחים, מרתה ראדאץ ואנדרסון קופר, יש לומר שהם לא הניחו לשניים להתחמק, אלא ידעו לקטוע אותם ולחזור על השאלה המביכה (אגב: זה היה שיעור מבריק בעיתונות). לא שקלינטון או טראמפ טרחו לענות עליה - אבל עשרות מיליוני הצופים ראו בדיוק ממה הם מתחמקים. העלבונות ההדדיים וההתחמקויות המקבילות חשפו את הפער הגדול שבין השניים. "זו בחירה בין גנבת לבין מטורף", אמר לי ידיד ישראלי-אמריקני. אז אולי קלינטון לא גנבה שום דבר, ואולי טראמפ לא זקוק לאשפוז, אבל הכוונה ברורה והניסוח מדויק. זו בחירה בין מי שמעשיה בעייתיים לבין מי שאופיו בעייתי. לקלינטון יש בעיה קשה של התנהגות ואמינות. טראמפ הטיח בה: "את אומרת ש-33,000 המיילים שמחקת עסקו בחתונה של בתך ובשיעורי יוגה. וזה היה אחרי שקיבלת צו להציג אותם". קלינטון לא סתרה טענות אלו. העובדה שהשתמשה בתיבת דוא"ל בלתי מאובטחת וההיעלמות המסתורית של תכתובות כה רבות, תרדוף אותה עד 8 בנובמבר. לכך נוספו התכתובות שפורסמו בסוף השבוע, ובעיקר אלו המציגות את הפער בין מה שאומרת קלינטון לציבור לבין מה שהיא אומרת לבכירי וול סטריט. גם את זה היא לא טרחה להסביר. קלינטון מצידה הלמה שוב ושוב בטראמפ בשל העלבונות שהוא מטיח לכל עבר: כלפי נשים, נכים, היספאנים, שבויי מלחמה, מוסלמים. טראמפ גם נאלץ להודות שלא שילם מיסים פדרליים במשך שנים - אם כי בנקודה זו חייבים לומר, שהוא לא עשה שום דבר בלתי חוקי. הוא ניצל פרצות ואפשרויות חוקיות, כמו שעושים אנשי עסקים בכל העולם, וגם תומכיה של קלינטון כמו וורן באפט וג'ורג' סורוס. אבל בקמפיין הזה בכלל ובעימות הזה בפרט, העובדות לא ממש חשובות אלא האווירה. ובכן, מי עדיף - מי שמעשיו בעייתיים או מי שאופיו בעייתי? בחירה קשה ומאוד לא סימפטית, המסבירה מדוע הן קלינטון והן טראמפ סובלים משיעור חוסר אהדה שנע בסביבות ה-60%. במובן מסוים, יש כאן ביצה ותרנגולת: שני המועמדים מטילים בוץ זה בזה, הן תוך ניצול חוסר האהדה והן תוך ניסיון להגביר אותה. במובנים רבים, האמריקנים מתבקשים לבחור את מי הם סובלים קצת יותר, מי גורם להם לסתום את אפם פחות חזק. העובדה שקלינטון לא מסוגלת לפתוח פער משמעותי מול טראמפ, רק מלמדת עד כמה היא מועמדת בלתי אטרקטיבית. בשורה התחתונה, טראמפ יותר בעייתי. התקינות הפוליטית - צבועה ומעצבנת ככל שתהיה - היא כורח בל יגונה. זוהי המקבילה הציבורית לנימוס הבין-אישי. מטרתה היא למנוע עימותים אין-סופיים, וגם ליצור איזשהו בסיס לחיים משותפים תוך קבלת האחר. טראמפ פורח על-רקע התעלמותו מהתקינות הפוליטית, וגם על-רקע רצונם הכמעט-אובססיבי של אמריקנים רבים לראות מישהו מחוץ לממסד נוטל לידיו את מושכותיו של אותו ממסד. אך מה שמתאים לכוכב ריאליטי אינו מתאים לפוליטיקאי, ומה שמתאים למועמד אינו מתאים לנשיא. הנשיא טראמפ עלול לבלות את רוב ימיו בהצתת מדורות של מחלוקת ושנאה, והממשל שלו עלול לבלות את רוב שנותיו בנסיונות לכבות את אותן מדורות. יש לזכור, שנשיא ארה"ב פחות חזק מכפי שנדמה, הוא תלוי עד מאוד בקונגרס - ושם יושבים בעיקר פוליטיקאים ותיקים, מלב-ליבו של הממסד, שלא יהיו מוכנים לעבור לסדר היום על עלבונות נגדם ונגד מצביעיהם. מה עוד, שבגיל 70 בלתי אפשרי לשנות אופי, ולכן אין מקום להאמין שטראמפ ינהג כנשיא אחרת מכפי שהוא נוהג כמועמד. האם ההיגיון הזה יספיק לקלינטון? כרגע נדמה שכן. אבל בקמפיין המטורף הזה, בו נשברים כל השיאים (ליתר הדיוק: כל נקודות השפל) ובו מנותצות הרבה מאוד אמיתות מקובלת, אי-אפשר יהיה לדעת עד בוקרו של 9 בנובמבר.