מנהיגות העולם התקבצה לירושלים עיר הקודש, ולא משנה באיזה מדינה היא (לא ישראל, על-פי מחלקת המדינה האמריקנית) כדי לחלוק כבוד אחרון ל
שמעון פרס. כולם היו שם, אפילו יושב-ראש רשות הטרור והרצח מרמאללה. חוץ מ
איימן עודה.
מבחינת העולם המערבי, שמעון פרס הוא מה שהעולם צריך להיות. נץ שהיה ליונה. איש מלחמה וביטחון שהיה לנושא הדגל של השלום, הפיוס והאחווה. חוטא שחזר בתשובה. לאומן שהיה למותג בינלאומי, על לאומי, של עתיד מזהיר שבוא יבוא גם אם יבושש. אבל מבחינתו של איימן עודה, פרס איננו אלא יהודי, פושע יהודי, נבל יהודי שהעז להרים ידו על מוסלמי, יצא מזה חי ואף מת בשיבה טובה.
עודה עוסק בג'יהאד. ג'יהאד היא המלחמה שמוסלמי מאמין מחויב בה כדי להביא את העולם תחת שלטון האיסלאם. אויב עיקרי שנגדו מכוון הג'יהאד, מאז ומעולם, הוא היהודים, ועוד יותר - היהודיות. הג'יהאד מתחיל כבר בספר בראשית שבו קראנו בראש השנה. עם הולדת יצחק בנו השני של אברהם מגורש בנו הראשון ישמעאל מן התא המשפחתי ומאבד בזאת את בכורתו. האם היא הקובעת את זהות היורש. לא האב. המלחמה בין יצחק לישמעאל מתחילה במלחמה בין שרה להגר על זהותו של היורש. בספר שלנו שרה מנצחת והגר מגורשת. בספר שלנו יצחק הוא העולה לקרבן על הר המוריה, ואילו בנרטיב המוסלמי זהו ישמעאל, ומשם חג הקורבן. הג'יהאד הראשון הוא הפיכת הסיפור המקראי על ראשו, וכתיבת נרטיב שבו ישמעאל אבי הערבים הוא היורש, ואילו יצחק, אבי העברים, הוא הגנב הפושע המנסה לאורך כל הדורות לגנוב את הבכורה. החפיפה שבין הג'יהאד המודרני לבין
התנועה הנאצית היא כמעט מלאה. פרופ' פטרסון מטקסס מפרט עבורנו את החפיפה שבין תנועת "האחים המוסלמים", מייסדת כל תנועות הג'יהאד המודרני, הגזע שממנו צמחו כל ענפי הג'יהאד הפעיל בעולם, לבין הנאציזם של היטלר והרייך השלישי. הג'יהאד להשמדת היהודים משנות ה-30' של המאה שעברה ואילך הוא נקודת המפגש העיקרית בין האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית לבין הגזענות הנאצית. אלא שבניגוד לנאציזם שהובס הג'יהאד רק התבסס עוד יותר בסיועם של נאצים נמלטים. ראש וראשון לסימביוזה שבין הג'יהאדיסטים לנאצים הוא כמובן המופתי של ירושלים אמין אלחוסייני, שהתקבל בזרועות פתוחות במצרים של פארוק כל עוד מאמציו כוונו נגד היהודים. בן טיפוחיו והיורש לתנועת הג'יהאד הזו הוא
יאסר ערפאת, שותפו של שמעון פרס לשלום חודייביה (הסכם "שלום" קוראני שבעקבותיו נטבחו כל היהודים שהתפתו להאמין לשלום של מוחמד) בגרסת אוסלו. הענף שממנו צומח עודה, תנועת
בל"ד, היא נצר ישיר לתנועת "האחים המוסלמים", ובמיוחד הפלג הצפוני שלה.
יהודים כנועים
"המדינה האיסלאמית", נצר ל"אחים המוסלמים", הביאה את הג'יהאד לשיאים חדשים של אלימות מתוקשרת, כך שהמילה ג'יהאד מתקשרת לחלוטין לאותה אלימות. ולא היא. הגי'האד הוא מלחמה מלאה, בכל אמצעי ובכל דרך שיטילו באויב מורא ורצון להיכנע או לנוס על נפשו. שמעון פרס לא היה מה שהאיסלאם דורש ממנו. הוא לא היה כנוע כבן חסות כמו ח"כ
באסל גטאס הנוצרי. פרס היה בדיוק ההפך מהיהודי הכנוע המבקש ומשלם עבור חסות האיסלאם. הוא היה יהודי שהציע שלום לא כעבד אל אדוניו, אלא מעמדה של ביטחון - פרס של מערכת הביטחון, פרס של הקמת התשתית הגרעינית של המדינה היהודית, פרס של הקמת הישוב היהודי בשומרון, פרס של מבצע "ענבי זעם". אפילו בהסכם חודייבייה דאוסלו לא העמיד פרס את עצמו כבן חסות, אלא כיהודי בטוח בעצמו שיוכל להתגבר על כל אתגר, שמעניק שלום למוסלמי מעמדה של כוח. המזרח התיכון החדש של שמעון פרס לא היה של מוסלמים מנצחים ויהודים כנועים, אלא של יהודים גאים המובילים את המהפך של המזרח התיכון מסל הצרות, היגון והאלימות בעולם לעולם כפי שעליו להיות - ממלכת שלמה בסגנון דמוקרטי. חזון שכזה הוא פשע בלתי יסולח ועל כן הג'יהאד מחייב את הג'יהאדיסט לא לתת לו שום כבוד, אלא להגדירו כפושע בעליונות על האיסלאם.
איימן עודה לא המציא את הוקעתו הפומבית של שמעון פרס מצד האיסלאמיסטים. הקדים אותו טאיפ
ארדואן, נשיא טורקיה ממפלגת השוויון והצדק, עוד ענף של האחים המוסלמים, שתקף את שמעון פרס בשצף-קצף בוועידת דאבוס. כל כוונות השלום של פרס, כל נכונותו לנהל מו"מ אפילו על חלוקת הארץ וחלוקת ירושלים לא עמדו לזכותו אל מול פשעו המרכזי - היותו יהודי ריבוני. ואם הסולטן יכול לבזות בפומבי את שמעון פרס בעודו בחייו, על אחת כמה וכמה יכול איימן לעשות זאת במותו.
הג'יהאד של איימן עודה הוא התמונה האמיתית של המזרח התיכון המוסלמי. לו היה הדבר בידו, היה עודה עושה לתל אביב מה שעושה
בשאר אסד לעיר חלב, מה שעשתה "המדינה האיסלאמית" ליזידים, מה שעשו הטורקים לארמנים ולכלל הנוצרים של אנטוליה. מה שתמיד עוצר את הג'יהאד אינו חוסר רצון להרוג, אלא רק חוסר יכולת. מה שמעודד את הג'יהאד הוא מפגן החולשה הפומבית מולו בישראל ובעולם. לו זוהתה כל פעולה אלימה ולא אלימה של הג'יהאדיסטים כנאציזם בגוון ג'יהאדיסטי, לו היו ננקטים אמצעי ההרתעה כפי שהג'יהאדיסטים היו עושים, כי אז היה עודה נכנס למצב של תאקייה רק כדי לשרוד. אבל בנוכחות החולשה הפומבית היהודית, אין לו בעיה לשאת את דגל הג'יהאד בראש חוצות ולהתענג על בעלי מנטליות של בני חסות מן התקשורת הישראלית המשחרים לפתחו.
לשנה טובה תחתמו.