1. משפטי נירנברג קבעו תקדים: מנהיגיה של מדינה עומדים לדין על פשעים שביצעו בעת מילוי תפקידם. במובן זה, הם פרצו את הדרך לבית הדין הבינלאומי הנוכחי, המעניש על
פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. אבל הנה הרהור נוגה: האם העובדה ש-70 שנה אחרי נירנברג עדיין יש מנהיגים פושעים שכאלו, אינה מלמדת שההרתעה לא עובדת? ובמבט רחב יותר: האם העובדה ש-70 שנה אחרי שנחשפו זוועות המשטר הנאצי עדיין מבוצעים פשעים דומים (ע"ע יוגוסלביה, רואנדה, סודן, סוריה ועוד), אינה מלמדת שהעולם לא למד את הלקח?
2. מחשבה שנייה: האם הנאצים הבכירים הועמדו לדין על העבירות הנכונות? ההיסטוריון הגרמני סבסטיאן הפנר עונה על כך בשלילה. לדעתו, משפטי נירנברג היו צריכים לעסוק רק במה שהיה בפועל האישום הרביעי - פשעים נגד האנושות. זה, טוען הפנר במידה רבה של צדק, היה הייחוד הנורא של המשטר הנאצי. פשעים נגד השלום, פשעי מלחמה, קנוניה - אלו היו לפניו, והיום אנחנו יודעים שגם אחריו. יתרה מזאת: לא מעט מעשים של בעלות הברית, ובמיוחד של ברית המועצות, היו פליליים כמו אלו של הנאצים.
3. עמדתו זו של הפנר מתקשרת במישרין לעובדה הבאה: השואה הייתה חלק שולי בלבד ממשפטי נירנברג. נכון שהנאצים ביצעו שורה של פשעים איומים ביותר. נכון שהמלחמה בה פתח
אדולף היטלר, בסיועם של מי שישבו על ספסל הנאשמים בנירנברג, עלתה בחייהם של 50 מיליון בני אדם - כך שהיהודים היו רק כעשירית מקורבנותיה. ובכל זאת, השואה הייתה הפשע הקשה ביותר - ואני לא אומר זאת כיהודי בכלל וכחוקר שואה בפרט. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה, בה משאביה של מדינה מודרנית הוקדשו לביצוע רצח עם שיטתי.
השואה הייתה בשולי המשפט לא רק משום שהוא עסק באירועים של מלחמת עולם בת 5.5 שנים, אלא גם בגלל הצורה בה הוצגה בנירנברג. הפרק הזה, כמו המשפט כולו, התבסס על מסמכים גרמניים וכמעט שלא על עדים. על אושוויץ העידו ניצולה צרפתייה שנאסרה בשל פעילותה הפוליטית, ומי שהיה מפקד המחנה - רודולף הס.
המסמכים שנאספו והוצגו בנירנברג מילאו וממלאים תפקיד חשוב בחקר השואה, ובראשם - פרוטוקול ועידת ואנזה. אבל ההסתמכות עליהם הביאה לכך שהשואה תוארה דרך עיניהם של הרוצחים, בעוד הקורבנות היו פסיביים לחלוטין. בכך גם תרמו משפטי נירנברג לדימוי המעוות והפוגעני של היהודים כצאן לטבח.
4. בשולי הדברים יש להעיר, כי בנירנברג היו כמה עיוותים של המשפט הפלילי המקובל. העיקרי שבהם: חוסר האפשרות לערער. הנאשמים שהורשעו, כולל אלו שנדונו למוות, יכלו רק לבקש חנינה. אין תקדים לכך שהליך פלילי מסתיים בערכאה אחת בלבד. ליקוי נוסף היה בכך שפסיכולוג הכלא, גוסטב גילברט, דיווח לתביעה על שיחותיו עם האסירים, והיא עשתה בכך שימוש - למשל כאשר הפרידה ביניהם לקבוצות שונות, במטרה לגרום לחלקם להעיד נגד האחרים ונגד היטלר.
5. ובכל זאת, רק המורשעים במשפט נירנברג הראשון ריצו כולם את מלוא עונשיהם. למעט אולי כמה יוצאי דופן, מי שהועמדו לדין בידי בעלות הברית במשפטים מאוחרים יותר - לא ישבו בכלא את מלוא התקופות שנגזרו עליהם, והומתקו עונשיהם של רבים מבין הנדונים למוות. בעלות הברית התעקשו שנאשמי המשפט הראשון יישבו עד היום האחרון, כולל רודולף הס (סגנו של היטלר, לא מפקד אושוויץ שנתלה בפולין), שישב לבדו בכלא שפנדאו 40 שנה עד שהתאבד.
משפט נירנברג הפך למושג, שעם כל חולשותיו וחסרונותיו - עודנו מהווה תמרור אזהרה וציון לעשיית דין בגרועים שבפושעים. הוא חשף לעין כל את זוועות המשטר הנאצי ואת פשעיו, ובמידה רבה יש לזקוף לזכותו את העובדה שלמעט כמה תמהונים וניאו-נאצים - איש אינו חולק על העובדות הנוגעות למעשים אלו. 70 שנה אחרי, זהו עדיין אחד המשפטים החשובים ביותר בהיסטוריה, ומן הסתם הוא יישאר כזה.
