עשו היסטוריה בתחילת אוקטובר, בין כסה לעשור, הוזמנתי לאירוע, שציין שישים שנה למלחמת סיני (היא מבצע קדש), ב'יד לשריון' בלטרון. כרגיל באירועים כאלה, נגדש האולם בגמלאי צה"ל, אך שמחתי לראות בקהל גם לובשי מדים, וביניהם כמה מח"טים שריון.
הדיון נסב לא רק על המהפך - השריון עשה היסטוריה, כדבר השיר - אלא רמז רמיזות עבות לסוגיות, המנסרות בחללנו כעת, ובעיקר, למקומו של התמרון. ובאופן צפוי, נשמעוט היטב בדברי תא"ל גיא חסון, קצין השריון הראשי, שחתמו את הכנס.
הטנקים, שהסתערו על עזה (חטיבה 27) ועל אבו-עגילה (חטיבה 7), הכריעו לכאורה בוויכוח מה תפקיד השריון במערכה - ויכוח שצבאנו התלבט בו בתחילת שנות החמישים, עד ממש ספה של המלחמה. צה"ל התווכח האם לאמץ את לקחי קרבות השריון במלחמת העולם השנייה. כמעט ללא קשר למבוכה במטכ"ל, הכינו עצמם אנשי השריון למלחמה, למרות שהמטכ"ל לא אימץ את תפיסותיהם, ואפילו דחה אותן.
בתחילת שנות החמישים הייתה בצמרת הצבא אווירה של אי-אמון בשריון ובטנקים, אחרי כישלונות בתרגילים, וסברו שאין סיכוי שיוכלו להגיע רחוק - סיפר בכנס אלוף (מיל') ישעיהו גביש, שהיה ראש מחלקת מבצעים באגף המטה (אג"ם) במטכ"ל במלחמת סיני. החי"ר, לפי רא"ל משה דיין, הרמטכ"ל, יפרוץ, ואחריו יגיע השריון. אל"ם מאיר זורע חלָק על המסקנות הללו. התפיסה אמרה, שהשריון ייתן סיוע צמוד לרגלים.
הקירבה למלחמה - כחודשיים בלבד - חייבה להקים את השריון על הרגליים. הדיון אצל
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, לא הוכרע, למרות הקרבה למלחמה, והסוגיות נותרו בלתי-פתורות עד שנעו הכוחות. למעשה, הדגיש גביש, הסוגיות הוכרעו רק במלחמת סיני, ואחריה יצא השריון לדרך חדשה.
לפי חיים לסקוב וזורע, צריך להפעיל את השריון בשיטת פטיש וסדן. השריון צריך להיות כשיר לחדירה עמוקה שתערער את שיווי משקל האויב. אלוף
יצחק רבין ואחרים רצו פתרון-ביניים - השריון ייתן סיוע, אך לא יוכל לחדור עמוק.
הוויכוח, הדגיש גביש, היה עמוק ולאורך כל החזית. למשל, זורע רצה שהפעלת חטיבות השריון (היו אז שלוש - 7 הסדירה, 27 ו-37 במילואים) תהיה ביד אחת (כלומר, בידי קצין שריון ראשי, שכונה אז מפקד גיסות השריון). מולו רצו במטכ"ל, שאלופי הפיקודים יפעילו אותן. גם לא הוכרע הוויכוח על טיב האוגדה - האם תהיה משימתית (כלומר, מפקדה, שתקבל תחת פיקודה כוחות לפי משימותיה המשתנות), או קבועה (בעלת מבנה קבוע וקשיח).
פריצת חטיבה 7 באבו-עגילה (אחרי שחטיבת מילואי החי"ר 10 וחטיבת מילואי השריון 37, שפעלה על זחל"מים, נכשלו במשימה) וקרבות חטיבת מילואי השריון 27 בעזה היו שני פתרונות שונים לחלוטין לבעיית ההבקעה; ולכאורה, לא הכריעו בוויכוח על תפקיד השריון במערכה. הפתרונות הללו הוכיחו, שהשריונאים התאמנו כהלכה לקראת המלחמה, וביצעו את משימותיהם בתעוזה, בנחישות ובמקצועיות.
בסיכומו של דבר, פעלו במלחמת סיני שלוש חטיבות שריון ושש חטיבות חי"ר, שאוגדו בשתי אוגדות (בפיקודם של אלוף חיים לסקוב ושל אל"ם יהודה ואלך), וחטיבת מילואי החי"ר 9, שירדה עצמאית לכיוון שארם א-שיח' (במסלול, שנבדק כשנה קודם לכן במבצע 'ירקון'). האוגדות הגיעו לקרבת התעלה תוך כמאה שעות כשהן דורסות דיוויזיה וחצי מצרית. אחרי המלחמה כתב הרמטכ"ל דיין, כי התקשה לשלוט בסוסים האבירים, שחיכו בחוסר סבלנות לפקודה לשעוט.
מלחמת סיני סיכמה את הדיון, וקבעה את מטרות השריון. היא העמידה את השריון כמלך הקרב היבשתי - תוצאה של רכש, של מחשבה ושל תוצאות המלחמה בסיני, סיכם גביש - ולמרות הטכנולוגיה, הלוחמים והמפקדים הם עיקר העניין.
צ'יזבאטים ככל שמתרחקים ממלחמת יום הכיפורים, גוברים הקולות, שמתארים אותה כהצלחה כבירה של כוחותינו ולא כתבוסה קשה ביותר.
חלק מהדברים הללו נובעים מכך, שצבאנו המפואר אינו נוהג לתחקר את קרבותיו, ומניח למעורבים בהם לטוות צ'יזבאטים מדהימים על גבורתם ועל תבונתם, שלא נראתה כלל בשדות העקובים מדם, לצערי.
במלחמת יום הכיפורים היו מעט מדי הצלחות ישראליות, והן צריכות לפרנס הרבה מפקדים תאבים לתהילה. הכישלון החל מיד עם הפתיחה באש (ואולי - עוד לפניו, באי-הפקת לקחים ממלחמת ששת הימים וממלחמת ההתשה). בקושי רב הצליחו הכוחות בפיקוד הצפון להתעשת, ותוך יום-יומיים, להפוך את הקערה, ולמחוק את ההישגים הסוריים. בחזית הדרום שררו בוקה ומבולקה מהחלפת אלוף הפיקוד (ביולי 1973), דרך הכנות משובשות לפתיחה באש ועד הרבה אחרי הפסקת-האש. מעניין להשוות בין תרבויות הפיקוד בשתי החזיתות. האם זו הייתה בעיה של ציוות ושל הרכב המפקדים, או שמא גורם אחר השפיע.
מלשינותם - אמנותם למי שהיה ספק - באה הופעת נציגי
שלום עכשיו ובצלם בדיון במועצת הביטחון על ההתנחלויות, והוכיחה את טיבם - מוסרים ומלשינים, כמיטב המסורת הבזויה.
הצרה, שיש בקרבנו עוד מתנדבים להצטרף אליהם.
עימות? האם המלחמה הקרה חוזרת?
לפי הרטוריקה האמריקנית והרוסית, שתי המדינות הולכות לעימות, שח"ו יכול להתפתח לעימות חם - באוקראינה, במובלעת קלינינגראד בים הבלטי, בפולין ואפילו בסוריה.
האסטרטגיה של ממשל אובמה כושלת מול נחישותו של
ולדימיר פוטין.
התנועות האחרונות על הלוח היא הצבת טילים רוסיים במובלעת קליניגראד S-300 והשלמת מסירת מערכות טילים נ"מ S-300 לאירן. כך, משלימה רוסיה פריסה של טילים נ"מ, שצריכים למנוע גישה של מטוסים אמריקניים לזירה. כרגע יש לחיל-האוויר האמריקני רק עשרים מפציצים B-2 חמקניים, שיכולים לפרוץ את החסימה, והמפציץ האסטרטגי החדיש של האמריקנים רק התחיל את דרכו על לוחות השרטוט.
