נחוצה הגדרה לאנטישמיות האנטי-ישראלית

ההגדרה לאנטישמיות שאימצה ב-26 במאי 2016 הברית הבינלאומית לשימור זכרון השואה, ה-IHRA, מציינת בין יתר צורות ביטוייה דוגמאות אחדות לאנטישמיות האנטי-ישראלית. אך ההגדרה בעיקרה מתמקדת באנטישמיות נגד יהודים בכלל, ופחות נגד ישראלים וישראל. ככל שמנסים ליישם את ההגדרה המקורית של הברית לאנטישמיות, מתברר יותר ויותר כי נחוצה הגדרה יותר מפורטת המתבססת על זאת של ה- IHRA לתופעה הייחודית של האנטישמיות האנטי-ישראלית. אנטישמיות אנטי-ישראלית היא ראייה של ישראל, שיכולה להתבטא בשנאה לישראל ולישראלים או באפליה נגדם. ביטוייה המילוליים או הפיזיים של אנטישמיות אנטי-ישראלית מופנים נגד ישראל או ישראלים כפרטים, או נגד רכושם, ו/או נגד מתקנים ישראלים. צורות הביטוי המובאות כאן כהדגמה כוללות התנכלות למדינת ישראל בדרך שאינה ננקטת כלפי שום מדינה אחרת, כמו סימון מוצרים מישראל או מהאזורים שבמחלוקת. ברם, ביקורת על ישראל כדוגמת זו הנמתחת על כל מדינה אחרת לא תיחשב אנטישמיות אנטי-ישראלית. אנטישמיות אנטי-ישראלית לעתים תכופות מאשימה את ישראל, ישראלים והציונות בקשירת קשר להזיק לאנושות, והיא לעתים קרובות מפלילה את ישראל כגורמת לקלקולים המתרחשים במדינות אחרות או בחלקים של העולם. אנטישמיות זו מבוטאת בפעולות, דיבור, כתיבה ובאמצעים ויזואליים, ומייחסת סטריאוטיפים שליליים ותכונות אופי דוחות. דוגמאות בנות זמננו לאנטישמיות אנטי-ישראלית בחיים הציבוריים, בתקשורת, באקדמיה ובבתי ספר כוללות, בין השאר:

• קריאה לרצח ישראלים או פגיעה בהם, מתן סיוע למעשים אלה או הצדקתם, ותמיכה בכל צורה שהיא בארגוני טרור אנטי-ישראלים, כולל אספקה של נשק או כספים, כמו גם עידוד ומתן לגיטימציה להם.

• הפצת טענות מרושעות המעודדות דה-הומניזציה, דמוניזציה או הדבקת סטריאוטיפים מרושעים נגד ישראלים ככאלה או נגד כוח של ישראל, או נגד מה שלעתים קרובות מכונה הלובי הישראלי כקולקטיב, במיוחד, אבל לא רק, באמצעות הפצת השקר בדבר קיום קשר עולמי ישראלי או ציוני, או בדבר שליטתם כביכול של ישראלים או ציונים בתקשורת, בכלכלה, בממשלות או במוסדות אחרים של החברה.

• טפילת אשמה והטלת אחריות בציונים, מדינת ישראל, או הישראלים כעם, בגין עוולות, מציאותיות או דמיוניות, שמבוצעות על-ידי ישראלים כפרטים או אפילו על-ידי לא-ישראלים.

• טפילת אשמה על ישראלים כעם, על ציונים או על ישראל כמדינה, בהמצאת השואה, בהגזמת מוראותיה או בניצולה לרעה.

• שלילת זכותם של ישראלים להגדרה עצמית, כמו למשל באמצעות הטענה כי יש לחסל את מדינת ישראל, כי אין לה זכות קיום, או כי היא ישות גזענית.

• יישום של סטנדרט כפול בדרישה כי ישראל תנהג באופן אחר מזה המצופה או נדרש מאומות אחרות. זה כולל את תנועת החרם (BDS), ששמה לה את ישראל למטרה בלעדית לפעילותה. זה כולל רלטיביזם מוסרי המתבטא ביישום קנה מידה מוסרי שונה על ישראל מזה המיושם על מדינות אחרות, ובמיוחד על אויבותיה.

• שימוש בסמלים ודימויים האופייניים לאנטישמיות הקלסית, כמו השוואת מעשיהם של ישראל או של ישראלים להריגת ישו, הפצת עלילת דם, הן הקלאסית והן בצורותיה העכשוויות, כדי לאפיין את ישראל או לישראלים.

• שימוש נגד ישראל והציונות בשקילות מוסרית כוזבת נגד ישראל או הציונות, כולל, אך לא רק, זיהוי הציונות עם גזענות, קולוניאיזם, אימפריאליזם או פשיזם, השוואה בין השואה ובין הנכבה, השוואה מוסרית בין הריגת טרוריסטים על-ידי ישראל ורצח מכוון של אזרחים, בין חטיפת חיילים וכליאת מחבלים, ובין צעדים שנוקטת ישראל כמדינה ריבונית ופעולות בלתי לגיטימיות של טרוריסטים.

• היפוך היוצרות בעניין השואה, כלומר השוואה בין המדיניות הישראלית כיום ובין התנהגותם של גופים פליליים קיצוניים כמו הנאצים, כמו גם השוואה בין אזורים שבהם שוהים פלשתינים, כמו עזה, לבין מקומות שבהם הוחזקו יהודים בשואה, כמו גיטו ורשה או אושוויץ. בנוסף, השוואה בין ישראל או ישראלים לבין אחרים המבצעים פשעים של רצח עם או מתכוונים לעשותם, או לארגון "מדינת האיסלאם" ולשלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. בכך גם כלולות גם האשמות ישירות, כי ישראל מבצעת מלחמת השמדה נגד הפלשתינים.

• הטלת אחריות קולקטיבית על ישראלים בגין פעולות שמבצעות מדינת ישראל או ממשלתה.

• ארגונים הממנים ועדות, או חברים בוועדות, בעלות מנדט מוטה לחקור טענות בדבר פעילות פלילית כביכול של ישראל, כשהם מתעלמים ממעשיהם של אויביה.

• מעשים אנטי-ישראלים הם פליליים כשהם מוגדרים ככאלה על-ידי חוקים של מדינות. מעשים פליליים הם אנטישמיות אנטי-ישראלית, כשיעדי ההתקפות - בני אדם או רכוש כמו בניינים, בתי ספר ובתי תפילה - נבחרים בשל היותם ישראלים או קשורים לישראלים או נתפסים ככאלה.

• אפליה אנטי-ישראלית היא שלילה מישראלים את ההזדמנויות או השירותים הנגישים לאחרים ומוגדרת כבלתי חוקית במספר מדינות.